מוקדם קמתי היום. לישון הלכתי מאוחר ובלילה חלמתי שוב.
קמתי עם השעון שהכנתי לי וקמתי בלי שמחה בלב.

ובחלומי אני נכנס לבית חולים. לצלם, אבל כנראה שיותר מכך, ושם אני פוגש את צלם הארץ, גבר גבוה, מבוגר, עם זקן צרפתי של שנים עם המצלמה הענקית שלו, ניקון D2H.
בתחילה אני חושב שהוא בא לצלם כמוני, אך מאוחר יותר בחלום מתברר שהוא נכנס לטיפולים כנראה. פעם שנייה שאני רואה אותו בחלום הוא אחרי תספורת. הוא אומר לי שהוא רוצה את המצלמה שלי (צעצוע על יד שלו). לא ממש שואל אותי והחלפנו מצלמות. עכשיו אני הולך עם חתיכת גוש מצלמה גדול ורציני כזה והוא, הוא עם חלוק בית חולים וראש מסופר להלכה, אחרי שתמיד הוא הולך עם רעמת שיער ענקית.
כל החלום אני נכנס ויוצא מבית החולים, ולמזלי יש לי בכיס את אישור הכניסה הראשון שאני מראה כקבלה על זה שנכנסתי בראשית היום. יש שם אפילו ש.ג שבודק לי את התיק ואת האופנוע, ודלפק קבלה שמאפשר לי לדלג על התורים, ובית החולים- הוא נמצא בכלל במקום דיזנגוף סנטר.

אתמול בלילה חזרתי הביתה ואמרתי לה שמשהו בי לא בסדר.
אתמול תפסתי את עצמי שוב מנותק מגופי, לא מסוגל להיות בחוויה שלי כל כולי, לא מסוגל להתמסר, מלא דיסוננס. לשחרר אמנם הצליח אבל היה בבחינת מעט מדי מאוחר מדי, ואפילו ברגע עילי אחד, באמת עילי אחד, גבוה גבוה בתחושת הסיפוק כמעט ובכיתי,וכמעט ובכיתי פעמיים באותו רגע אבל דמעות לא יצאו לי ואושר לא הציף אותי, למרות שפעם ראשונה באמת שחררתי השליטה והתמסרתי למעמד.
רציתי לבכות. משהו בי, אמרתי מאוחר יותר, לא עובד. הוא תקוע. וראיתי את החומות חומות שאין אף אחד לי להן, אף אחת, וראיתי את המעגליות הזדונית בה אני מצוי שבוי כבוי ושאין בילתה
והנה אני אומר פה את האמת לעצמי על עצמי, אני בבעיה
ואין דרך שכלית שאני מכיר, כי הגעתי לסוף דרכי שם בתחום הזה, זה הזמן לנסות שיטות אחרות
ואני עומד ערום ועריה ואני חסר אונים