|
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 12/2006
מתנה לשנה החדשה התפניתי ברגע האחרון הזה של שנת 2006 לכתוב פה עוד קצת לפני שיגמר חודש תגמר השנה. יש לי פה לידי שני תינוקות נהדרים, בחורף הזה. האחד, ילדון שאי אפשר להפסיק לאהוב, הוא יפה וחמוד, קטנטן ואלהי, רגיש, פחדנון וילדותי. הוא אי של אהבה, הוא משלב בין שתי שפות וכשהוא צוחק הוא אוהב להגיד Funny ולחייך המון עם התלתלים הזהובים שלו. הוא חמוד בלתי נלאה, אוהב להריח פרחים ולנשק את הדוד שלו, אחד כזה שאתם רוצים לידכם, אבל כדאי שיהיה לכם אוטו בלו, אוטו גרין ואוטו ילו טקסי. הוא יפחד ממגלשות אם הן big one, אבל אם הן small one הוא יהנה מהן ויעלה עליהן ארבע פעמים. כשהוא על אופניו הוא מדמיין שהוא רוכב על האופנוע שלו וכשהוא נוסע מהר בירידה הוא יגיד שהוא בסלייד.
אחותו הקטנה הפכה בלונדינית. בהתחלה היה לה שיער שחור, כמו לסבתא רבא שלה, אבל היא הצהיבה האפרוחה. כשאני מחזיק אותה אני מבין את ההבדל האטומי בין זכרים לנקבות. השבריריות שלה עולה על השבריריות שלו עשרות מונים. יש לה קול קטן ונשימותיה פצפוניות. כשהיא צוחקת היא עושה את זה בזעיר זעירין והאחיזה שלה את הזרת שלי חלשה חלשה. ועם זאת, רק אותי היא אוהבת, רק איתי היא מרגישה נוח, רק איתי היא מפסיקה לבכות ורק אני זה שמאכיל אותה. חוץ מאמא שלה.
לא ידעתי שהקטע הקודם שכתבתי ישפיע עליכן כל כך. בדרך כלל, כשאני מפרסם פוסטים חזקים אין תגובות. אולי החיבור והחשיפה שלי שם עשה את השיפט אצלכן. כמובן שלא כתבתי שם כדי לקבל את התגובות וכל תגובה הפתיעה אותי יותר מקודמתה. מצאתי לנכון לא להגיב לכל התגובות ואני יכול רק לומר שנתתן לי חומר למחשבה מעבר לזה שכבר הכיל מוחי.
היום בסילבסטר, נכון לשעה זו, אני לבד. בלילה אני עובד לפני חצות, הולך לצלם מסיבה, אבל לא ידעתי את זה קודם. באופן משמח לא הרגשתי רע על זה שאבלה את הלילה לבדי. גם הנחתי שלא אהיה לבדי וגם לא הזיזה לי העובדה הזו יתר על המידה. עשיתי לט גו על הערב מהבחינה הזו, וברור שהערב הזה לא אומר עלי כלום (לכל אלו שחושבות שלהיות לבד אומר משהו).
אני עם הילדים, הילדים האלה הם שמחה, אני מתגעגע אליהם כל הזמן ואוהב אותם עד בלי די. מעבר לזה, הילדים האלה הם אושר צרוף. צרוף, טהור ובלתי נגמר, כל הזמן כל הזמן. הם הפסקה מהחיים, הפסקה מהדאגות. אי של אמון, אי של אהבה. הילדים האלה הם מתנה לשנה החדשה.
| |
|