אין בילתם דבר. הם הכי חשובים, הם הדבר היחידי.
והו, זה קשה.

אבל בכל זאת,
היום צילמתי בבוקר. מדהים, אני מקבל כסף על נסיעה, צילום של 20 שניות וחזרה הביתה. בחיי.
אחר כך עשיתי סשן צילום לאשה, במשרד עורכי דין, לכתבה בגלובס שתפורסם בקרוב.
נהניתי. בעיקר כי אימנתי אותה את התהליך של להיות מול מצלמה, וישבנו ודיברנו, והמקצוע שלה מאד מעניין, מאד מקסים אותי, מאד גורם לי  לרצות להכנס אליו. אז עשיתי צעד, כי אני תמיד עושה צעד, והשארתי אותה עם חומר למחשבה.
אהבתי איך שהיא מדברת. היא דובבה אותי ושתקה, ממש ריאיינה אותי בחכמה והיינו בשקט, היינו בשקט ואז היא סיפרה לי מה מעניין אותה. בעיקר, היא אמרה, עניין אותה איך בגיל כל כך צעיר כבר ידעתי, כבר אני יודע, מה אני רוצה להיות עוד כמה שנים, אבל מעבר לזה, מה אני ומי אני כבר היום. סיפרתי לה על סדר היום שלי היום ושהיא רק עוד חלק ממנו וגם אמרתי לה שהיא היא החלק שאני אהנה ממנו הכי.
שאלתי אותה אם היא תעסיק אותי.
היא אמרה כן מיידי.
אחר כך היא שאלה אותי למה.
אבל קודם היא אמרה כן.
חייכתי.
חייכנו.
אני חושב שמעבר לכל דבר אחר, אני מקווה, התחלנו "ידידות נפלאה".
בזמן הצילומים הראיתי לה כל מיני דברים על עצמה. זה לא היה קשה. היא התנהגה כפי שהתנהגה, לחץ מול מצלמה, יובש בפה, נשימות כבדות, חוסר יכולת להתנהג בטבעיות, ואני רק הראיתי לה את זה והצעתי לה כיוונים למחשבה. ולראות.
אחד הדברים המרכזיים באימון, כי אין מה לתקן-כי אין מה לעשות- כי אין שום דבר שהוא לא בסדר, זה לראות. פשוט להיות נוכח במקום מסוים, להיות נוכח ולראות את מה שיש לראות. להסתכל על מה שיש שם. והיא ראתה. והיא היתה נפלאה.
אז הזמנתי אותה לבית קפה אחרי הצילומים ואכלתי שם ארוחת בוקר. אחרי שהמשכנו לדבר היא הלכה לפגישה הבאה שלה ואני התיישבתי לתקן אותה קצת בפוטושופ. מכל הסט יצאו שתי תמונות נהדרות, וזה הרי כל מה שהיה נדרש. אהבתי לדבר איתה.
אהבתי את הפלירט של עובדות המשרד בו צילמנו עם שנינו, את הכנסת האורחים, את הכיבוד שלנו, את השירות. אהבתי. אהבתי.
אז נסעתי הביתה
כדי להחזיק את הילדה
כדי להירדם איתה אחר כך על הספה
לישון חצי שעה,
כי הייתי צריך,
כי יכולתי
ואז התחיל החצי השני של היום שלי
החצי השני