אני מתיישב לראות את התכנית של עמנואל רוזן. פתאום משום מקום אני שומע על נער שאיבד את רגליו במשלחת של משרד החוץ לפני 7 שנים. המוח של מתחיל לטוס במהירות האור.
כן, זה הוא. כבר שנים אני חושב עליו, לא זוכר את שמו במדויק ומתעצל ללכת לספר המחזור לבדוק את שמו.
ישנתי איתו בחדר כשהיינו בפולין, הוא הזמין אותי להיות שותף שלו.
הכרתי אותו קצת, יצא לנו לדבר. באתי לבקר אותו אחרי התאונה פעם אחת.
שנים שהוא עובר לי בראש, פעם, פעמיים בשנה, ואין לי את מי לשאול מה שלומו.
ואז הוא מופיע בתכנית.
הרבה יותר יפה, הרבה יותר עצוב. אותו נער רהוט, חכם, אינטיליגנטי, גבוה, אהוד, מהמם, מנחה הטקסים בבית הספר,
ולא יאומן שהמדינה מתנערת ממנו
אבל כן, היא מתנערת
ואני זוכר שהוא אמר שהוא הולך לחיל האויר, אני זוכר, והוא הלך, והוא נהיה קצין, ובלי רגלים.
ועברו שבע שנים, ופתאום אני רואה אותו, עייף, עייף, כנוע, ממרומר, אבל עדיין יש לו סטייל, הוא מרגיש גאה, לפחות בטלויזיה, אני חייב להגיד לו שלום, הוא לומד איתי באוניברסיטה- מסתבר.