מוקדם הגעתי לערב ההצדעה לפצועי חיל השריון. מוקדם והסתבר שזה בכלל שעה וחצי אחרי השעה שאמרו לי להיות בה. שקדים מלוחים, בוטנים וזיתים מגולענים חיכו לי על שולחנות הבופה הרבים הפרוסים ברחבי הלובי.

התחלתי להתלונן מעט בפני ילדה מדובר צה"ל שזיהתה אותי, בשמי המלא ובמקום עבודתי. אמרתי לה ולחברותיה שאני אוכל זיתים למוות. שתי חברותיה צחקו, ודווקא אותה, שקיוויתי להרשים בשנינותי כי רבה, דווקא היא לא התרשמה ואמרה שהיא היתה עושה משהו אחר בזמן הפנוי שלה. בעוד חברותיה עוד חייכו אני כבר הבנתי את המתנה שהיא נתנה לי ואף הערכתי אותה יותר.
כרגע יש עוד 40 דקות עד שיחל האירוע, אני פה עם רומי המחשב שלי שיוחלף בקרוב ברומי קטן יותר בעזרת השם, רומי לייט, כזה שלא ישבור עוד את גבי.
גם שיחת הטלפון שקידמתי אחר כך הודיעה לי שאין לי מה להתלונן. בכלל, אני לא אוהב להתלונן, אין לי מה, יש רק את מה שיש, ואני יודע וחי את זה באמת. תלונותיי מיותרות, הן לוקחות ממני הרבה אנרגיה וזמן מחשבה יקר והן רותמות את אלו שסביבי בדיוק למה שאני לא רוצה לרתום אותם.