הכל התחיל ביום חמישי- פתאום אני מגלה שהנורה הקדמי של האופנוע שלי כבר לא. אז הדלקתי את הנורה הגבוהה וכך נסעתי הביתה, מתכנן ליום שישי במוסך ואז ליום ראשון. יום שבת, עוד עבודה בלילה. בסדר, מחר.
מחר מגיע, ואני קם מאוחר אחרי לילה ארוך באינטרנט.
בבוקר אני מתעורר לטלפון. סבבה, טלפון ששומר לי על האינטגריטי אני מוכן שיעיר אותי. עוד קצת אינטרנט, טלפון שניים, קצת קריאה והופ, טלפון שמזמין אותי לצאת לאכול בחוץ, ואני גם ככה תכננתי לצאת כחלק משיעורי הבית בסמינר כסף.מוסך ליום אחר.
בדרך, בשדרות בן ציון אני שוקל, בפעם האלף, אם ללכת לקנות את המשקפי אוקלי שאני כל כך רוצה כבר כמה חודשים, ממשיך ושולל את האפשרות, בא לפנות שמאלה, והופ.
תאונת האופנוע הראשונה שלי מאז קניתי אופנוע.
למזלי נסעתי לאט, אולי לא מספיק לאט, היה חול על הכביש, דפקתי גליש, והאופנוע נישק את כף רגלי השמאלית.
מצאתי את עצמי על הכביש. מסתכל על האופנוע שלי שפתח את הכסא שלו, והכל מונח לי על הרגל השמאלית שלי.
והמעיל שלי, אני אומר לעצמי, הוא ספג את כל המכה, והכפפות שלי, הן ספגו את הפגיעה עם הכביש, והקסדה שלי, כפרעליה היא לא נפגעה, ואני- אני מלך, כי אני אחראי, כי אני דואג לעצמי, כי אני לא מחפף.
בינתיים הגיעו אנשים לעזרתי. אחד הרים את האופנוע מעלי והסיע אותו הצידה. אחר, עזר לי לקום. שוטר שנכח במקום שאל אם לקרוא לניידת (התכוון לאמבולס) שיקח אותי למיון ויעץ שזה חובה בשביל הביטוח אם צריך. ואני, אני הייתי עייף.
פגישה עם הכביש היא יותר מעייפת משלוש פעמים בלילה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון.
(חרמנים, עבדתי עליכם).
נחתי לי על המדרכה שם אחר כך עוד 10 דקות. הרגליים שלי רעדו והייתי עייף למדי. ביטלתי את הדייט שלי עם החבר שתוכנן לצהריים, כבר ידעתי שאאחר לסמינר שלי ושאין מה לעשות, אני הולך למיון, כי כשאין ברירה אין ברירה.

נסעתי לאט לתל השומר. הבטחון העצמי שלי יצא לנפוש באילת, וגם לראות את האופנוע שלי בלי המראה השמאלית שנעקרה ממקומה לא עשה לי טוב. מעבר לזה פשוט כאבו לי הרגליים. בבית החולים הייתי בערך ארבע שעות, גם על זה יש לי משהו חשוב להגיד, אבל זו לא הנקודה. הגעתי הביתה למהדורה המרכזית. 

מוסר ההשכל של כל הסיפור הזה הוא לא סטנדרטי.
בעודי רוכב למיון קלטתי משהו על בטחון עצמי ועל אנשים עם בטחון עצמי.
כשהייתי על הכביש הסתכלתי על כפות ידי. ראיתי את עור הכפפות מלוכלך מחול. כשהסתכלתי על מעילי האדום, גם הוא היה קצת משופשף. נעלי העור שלי, בעיקר הנעל השמאלית, ספגה את מכת האופנוע שניחתה עליה והצילה לי את הרגל. בלי ספק שנעלי בד היו נותנות בחיתוך.
הבנתי שאנשים עם בטחון עצמי, גם כשהוא בשפל בסיסו איתן והוא מתחזק; גם כשמשברים עוברים עליו, הוא נותן להם לעבור דרכו, כמו דלת, כמו חלון, מקור עוצמתו הוא במודעות- בידיעת האמת הפנימית שחרב לא תוכל לו.
ובעוד שבטחון לא נכנע במגע עם משבר, חוסר בטחון מבקש לחפור לכיוון מטה ,עמוק יותר. הבנתי שבטחון לא יכול להיהפך לחוסר בטחון, כמו שאנשים שלמדו לקרוא לעולם לא יוכלו לחזור להיות אנלפביתים. הבנתי את זה וזה היה חזק. אולי לא כל כך הצלחתי לכתוב את זה כמו שצריך, אבל שתדעו, האסימון הזה נפל לי כשנחתי שם על הכביש.
וכרגיל, הפוסטים שלי נגמרים טיפה לפני הסוף.

נשיקות