| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 1/2007
הלל ליפים והאמיצים
אתמול הלכתי לעשות סידורים של אחרי התאונה. על הדרך שמתי את המחשב התיקון, קניתי תרופות נגד כאבים ומשחה והלכתי למשטרה לדווח על התאונה כדי לקבל דמי ביטוח שיכסו לי את הטיפול במיון והרופא שראיתי אחר כך.
במשטרה אמרו לי שהביטוח שלי לא תקף. אמרתי "מה פתאום, הרי שילמתי באשראי". אמרו לי "אז תביא אסמכתא שהביטוח שלך היה בתוקף ביום התאונה". בנוסף שאלו אותי "אתה רוצה להשאיר פה את הטפסים או שתקח אותם ותחזור עם הכל מוכן? עדיף לך לקחת אותםן ולחזור עם הכל אחרת תצטרף לחזור תוך עשרה ימים". לקחתי הכל כאילו לא היה כלום והלכתי.
בינתיים הלכתי לחבר, הלכנו לראות דירות במתחם נוגה, דיברנו קצת על עולם התקשורת. היה מעניין ומצחיק. להיות עם הומואית שחיה בתקשורת זה מצחיק, אבל הוא גבר גבר.
עברה שעת השיא במענה לביטוח והם ענו לי.
"מה זאת אומרת אין לי ביטוח, מה שאתה אומר לי בעצם זה שאני עשיתי תאונה ואני לא מכוסה!".
"נכון", הוא עונה לי.
התחילה סאגה טלפונית. חברת הביטוח חידשה באחד בינואר רק את ביטוח צד ג' אבל לא חידשה או ביטוח החובה שלי.
צעקתי עליהם איך דבר כזה יכול לקרות, איך זה שהם לא התקשרו, הייתי בטוח שחוץ מאשר הוצאות מיון אסטרונומיות גם יעלו אותי למשפט על נסיעה בלי ביטוח. בנוסף גם אמא שלי נכנסה לאוטו עצבנית (היא תמיד עצבנית) וצרחה עלי פתאום בזמן שאני בדיבורית.
יצאתי מהאוטו, לקחתי את התיק והתחלתי ללכת ולבכות ולדבר בטלפון עם האיש מהביטוח. על הדרך עשיתי ביטוח חובה.
הרגשתי נורא. הרגשתי אבוד כמו "מה אני יעשה עכשיו" (השגיאת כתיב במקור).
עוד על הדרך דיברתי עם מישהי. היא היתה לי על ממתינה כל זמן הבכי ההוא ועניתי לה אחרי שסיימתי. סיפרתי לה את כל מה שקרה. עליתי חזרה לאוטו של אמא, שלא נתנה לי שום רגע של חסד חוץ מלהגיד שאני מפגר ושאני צריך לשאול אותה הכל כדי שלא יעלה לי כסף, הוכיחה שוב כמה היא בנאדם קטן בכל הנוגע לעצמה. לא ליטפה ולא היתה רגישה לרגע.
עוד טלפון, ההיא. אז יצאתי לפגוש אותה.
באוטו היו לי כמה רגעי חסד עם עצמי. הם הצילו אותי. הסתכלתי לתוך עצמי כדי לפרק את מה שקרה לי זה עתה לגורמים. הרגשתי נורא. מה קרה?
עשיתי תאונה. במשטרה אמרו לי שהתעודה לא בתוקף. אני הייתי בטוח שעם תחילת שנה אני מקבל תעודה כי שילמתי באשראי. חברת הביטוח לא הודיעה לי שעלי לחדש, אני לא הסתכלתי על התעודה כדי לראות שכתוב שם שבלי חותמת דואר היא לא בתוקף, האיש מהביטוח בישר לי את הידיעה, מסתבר לי שהמיון יהיה על חשבוני ושאם יש לי סיבוכים גופניים כלשהם זה עלי ואי אפשר לתבוע דבר מחברת הביטוח.
יום קודם בעת אני ממתין 20 דקות לאורטופד מטעם חברת הביטוח בבית החולים אני רואה לראונה פרק בסדרה "היפים והאמיצים".
בפרק יש אישה צעירה, ואמא שלה גם כן צעירה כוסית לא פרופורציונית. הצעירה שוכבת בבית החולים אחרי שככל הנראה דרסה אשה והרגה אותה. הילדה והאמא סובלות מרגשות אשם ואז אשה מבוגרת נכנסת ומראה הרבה מאד אינטליגנציה אמיתית יחסית לאופרת סבון. היא שואלת את האמא האם זו היתה תאונה. האמא צועקת שכן. היא שואלת אותה שוב, האם זו היתה תאונה- והאמא צורחת עליה ש"כן". "אז תסלחי לעצמך ותעברי הלאה" היא צועקת עליה בחזרה, "זו היתה תאונה!".
הסתכלתי על מה שקרה לי. ראיתי שאשמה לא קיימת שם במציאות שחוויתי. אני הייתי בטוח במשהו. המשהו הזה לא היה מבוסס. אני עשיתי תאונה. מזל גדול שאף אחד אחר לא נפגע. הסתכלתי רק על מה שקרה ועל מי שאני הייתי. אני כגורם היחידי בחיים שלי הייתי ועודני אחראי למה שקרה ואשמה לא קיימת איפה שיש אחריות. הבנתי שאני לא אשם ושגם חברת הביטוח לא אשמה. הבנתי שאין אשמה, אין דבר כזה. וזו היתה הפעם הראשונה מאז שלמדתי את ההבחנה הזו, שהצלחתי להפריד בין מה שקרה לפרשנות שלי על מה שקרה (אשמה והאשמה הן פרשנויות מאד חזקות ו"אותנטיות" למציאות). יצאתי איתה למעין דייט ראשון, כל החלק הראשון היא סיפרה לי בקיטור שהיא נאלצה להחזיר ענק יהלומים ב3000 ש"ח שהיא קיבלה מתנה ושזה היה לה נורא קשה. ישבנו בבית קפה ואפילו הסלט שאכלתי לא שינה את הרדידות שלה. העיקר שהיא סיפרה לי שהגבר שהיא יצאה איתו קודם היה ילד.
אבל סלחתי לה. אם לא הייתי פוגש אותה לא הייתי מבין את מה שהבנתי. סלחתי לה. עוד ערב עבר.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
