הו לו רק ידעתי שכזה הולך להיות יומי.
בבוקר זה התחיל עם האלוף שהגיע לועדת וינוגרד שם מצאתי את הפרטנר שלי מחכה לו שיבוא ונמשך עם שני מאבטחים שסיפרו שהוא הגיע כבר לפנינו ועסוק עכשיו בעישון סיגריה בחצר האחורית של המבנה. מדהים איך יום או יומיים קודם הגעתי סופר מוקדם ובמזל גדול צילמתי אלוף אחר שהחליט להקדים אפילו את הועדה.
משם נסעתי לצלם את חיים רמון. מעבר לזה שהמתנתי לו שעתיים, הייתי ראשון המסתערים עליו עוד בחניית בית המשפט. מאותו רגע קרו שני דברים- האחד- הלך לי הכרטיס של המצלמה, ומזל שהחזקתי כרטיס נוסף בכיס בדיוק למקרה הזה. השני, שוב במזל, חיים רמון כל הזמן הלך לכיווני. לא התאמצתי מאד לצלם אותו, לא הייתי צריך לצאת מגדרי, פשוט מצאתי את עצמי עומד כל הזמן כל הזמן במקום הנכון. זה הגיע לידי כך שלקראת יציאתו מבניין המשפט פשוט ויתרתי על המשך הצילום שלו. היו לי מספיק צילומים, ידעתי שתפסתי אותו טוב, היו לי פריימים בהם לא עמדו בינינו אנשים. וכשאני אומר אנשים, אני מתכוון עשרות רבות של צלמים ועיתונאים, עשרות רבות, אולי אפילו יותר ממאה איש שעטו עליו, הקיפו אותו, ביקשו לצלם ולדובב אותו. ולי היה מזל, ואולי עוד משהו.
אחרי זה חזרתי לוינוגרד ומשם לצילומי פאפרצי של אותה ה.
עכשיו צילם אותה המחליף שלי, שהחליף אותי אחרי 4 שעות המתנה. אהבתי לפרגן לו.

אפרופו, בין כל צוותי הצילום בהם התערבבתי היום היתה הסכמה גורפת: "היא כוסית". אני הייתי בדעת מיעוט. לא הייתי מתחיל איתה בחיים.
עריכה:

גברים הורגים אותי לפעמים. ראיתי עכשיו את הראיון איתה. שיניתי את דעתי עליה במקצת.
ובכל זאת, השפה שלה כל כך דלה, אלהים.
טוב, עכשיו עדיף להשאר בשקט