כל היום הייתי חרמן. כל היום. מהרגע שקמתי ועד הרגע שאני אלך לישון.
החרמנות לא עזבה אותי לרגע. חוץ מאשר בשעה שעתיים שהייתי עסוק בלהתאמן על המילה שלי, לעשות את מה שאמרתי שאעשה, ובאמת עשיתי הרבה ממה שאמרתי והשארתי למחר עוד קצת.
האימון של אתמול הוציא אותי ממוקד. ממוקד זו המילה.
אחר כך חוויתי אהבה בצורה מאד מאד חזקה.
גם התנהגתי בצורה יוצאת דופן. ויתרתי על כל מיני שיחות שרצו לי בראש. זה היה משחרר ונתן לי להיות מאד מאד עוצמתי.

הלכתי לראות דירה של מישהו שעובד איתי, להיות שותף שלו. הבנתי שאני אגור לבד ולא עם שותפים. אני רוצה שהמרחב שבו אני אגור יעוצב רק על ידי, ושידי תהיה בכל. הצילומים שלי יעטרו את הקירות, הציוד שלי יונח בצידי הבית, חדר השינה שלי יהיה המקדש שלי המטבח יעוצב באפקטיביות והבית יהיה נקי.

לפנות לילה הבנתי שהקעקוע הבא שלי יהיה המילים "אל תירא". הקעקוע הזה ישב לי על הגב, איפשהו על עמוד השדרה או על העורף שלי. במחשבה שניה, עמוד השדרה הוא המקום המתאים למילים האלה.
את "לפתח חטאת רובץ" אני אשים בצד שמאל. על זרוע שמאל, או מתחת לבית השחי. קרוב ללב.