"במונחים שלך אני ילד", אמרתי לה.
"בן כמה אתה?", היא שאלה.
"עוד מעט בן 27", עניתי. "את לא חושבת שאת מגזימה? רק לפני שנה היית שם", המשכתי.
"כן, אני יודעת, אבל אני מרגישה כל כך זקנה. אני בת 28, אני מסתכלת קדימה, ואין שום דבר מרגש בעתיד".
סיפרתי לה איך אני מסתכל על העתיד שלי. שבמקום לראות מה אני עושה ביחס לגיל שלי, אני מסתכל על הגיל שלי ורואה איך אני מתקדם יפה במה שאני עושה.
"זה יפה שאתה מסתכל ככה", היא אמרה לי.
ועכשיו כשאני חושב על זה, אולי לומר את זה לא היה כזה רלוונטי. עכשיו כשאני חושב על זה, זה עצוב. אישה יפה, חכמה ואינטליגנטית אני בטוח, מסתכלת לעתיד והעתיד לא מאיר לה. וכשהעתיד לא מאיר ההווה לא מואר. הרי העתיד מעצב לנו את ההווה, לא העבר.
אז אמרתי לה "זה הכל על להמציא, את יודעת". היא ציחקקה.
היינו צריכים לסיים.

פסימיות של אשה יפה. נדמה לי שכשהיא מחייכת היא מאירה את החדר. אני עוד אברר את זה. ממש יפה.