אתמול שוחחתי עם בחורה על ניסויים מחשבתיים.

היא שאלה מה זה בכלל והסברתי לה שזה כמו ניסויים בעולם האמיתי של "בואו נראה מה יקרה" רק שאלה קורים במוח בעוד אנחנו מתעסקים בלהכנס פנימה, לעומק, מעבר למה שאנחנו רגילים בדרך כלל תחת ההצדקה היחידה של "זה ניסוי מחשבתי, שום דבר לא הולך לקרות באמת, זה רק אני חווה מחשבות, זה הכל".
היא אמרה לי שזה נשמע מסוכן. “זה לא מסוכן", אמרתי לה, אבל סייגתי את זה בכך שיש פעמים שזה עלול ליצור תוצאות לא רצויות. איזה אתם שואלים?
אדם המתעסק בניסויים מחשבתיים הוא אדם שבדרך כלל ירצה, או לפחות יתעניין בגבולות המוצבים בפניו, גבולות חברתיים, מצפוניים, חינוכיים, כל גבול שאתם יכולים לדמיין. ניסויים מחשבתיים, אפשר לומר, נועדו לפרוץ גבולות, כמו כל ניסוי, ואם אנחנו משתמשים בהם כמדענים, אך גם כנסיינים, אנחנו יכולים להגיע רחוק מאד בהגברת היכולות שלנו ובהעצמת עצמינו כבני אדם בכל תחום שנרצה להתקדם בו בחיינו.

בעוד חוויתי שאפשר להתקדם רחוק מאד ולפרוץ גבולות עד כדי שאחרים משתאים לנוכח יכולותינו החדשות (בתחום החברתי, בתחום המיני, בתחום התעסוקתי, למשל) גיליתי שיש מקומות בהם אני מגיע לגבולות בתחומים מסויימים ואומר לעצמי "עד כאן, ולא עוד. מכאן, אם אפרוץ את הגבול הזה אני אצטער עליו אחר כך". אתן דוגמה, היא לא כל כך קשורה, אבל היא מוכיחה שני דברים לדעתי-

"אם הייתי פלשתינאי גם אני הייתי משתתף באינתיפאדה", אמר יום אחד אהוד ברק ועורר עליו סערה.
מיד קמו עליו פוליטיקאים ועיתונאים כאילו גילו שהוא אינו פטריוט וכאילו רק עמדת ישראל היא האמת לאמיתה בסכסוך שלנו איתם. או אז הבנתי שני דברים- האחד- אהוד ברק מבצע ניסויים מחשבתיים על עצמו והוא הסתכל, לקח את עצמו לעמדת הפלשתינאי והבין עם עצמו שהוא, בהינתן שהנסיבות משתנות והוא הופך לפלשתינאי- הוא נלחם בישראל, חד וחלק. שניים- אנשים שלא עושים ניסויים מחשבתיים מפחדים מניסויים מחשבתיים שעלולים לגלות להם דבר מה על עצמם שאולי, ואני מדגיש אולי, לא יאהבו לראות על עצמם.

נחזור לעיקר. ניסויים מחשבתיים טובים לתודעה.בזה אין ספק. הם מרחיבים אותה, הופכים אותה לסובלנית יותר, גמישה יותר, ריאלית יותר, חזקה יותר, מפוכחת יותר וחדה יותר.הם פותחים אותה לאפשרויות שעד אז לא היו אפשריות להבנה. אך למרות זאת, יש זמנים לשים גבולות לניסוי כמו לכל ניסוי מכמה סיבות.
אחת, גיליתי שאם אני פורץ גבולות מסויים בהווייה שלי אני הופך להיות אפאתי כשהנסיבות חוזרות על עצמן מפעם לפעם. גיליתי שאם אני פורץ את הגבולות של עצמי בתחומים מסויימים של מוסר אני יכול ועלול להיהפך לאלים. כן, גבולות מוסריים שומרים אותנו מעצמינו. גיליתי שאם אני פורץ גבולות מסויימים זה פוגע לי בתהליכים חיברותיים מסויימים שחונכתי ושגודלתי על פיהם ושעיצבו אותי כמי שאני.
כל אלה ראיתי שאם אפרוץ את הגבולות שלי בתחומים ההם, אסבול מהשלכות שטוב לי בלעדיהן.