בצהריים חלמתי את ברוס ספרינגסטין. לא ידעתי שהוא יהודי ולא ידעתי שהוא שר בעברית, וכן, הוא שר בעברית. לא רק שהוא שר בעברית, הוא הופיע בארץ והיתה לו להקה ישראלית. אני זוכר את הפנים שלו ממש טוב שם על הבמה ואני זוכר שדיברתי איתו פנים אל פנים והעברית הקלוקלת שלו לא היתה כל כך קלוקלת. 

אחר כך קמתי מהטלפון והלכתי לים לאכול חומוס ולהסתכל יחד עם בן משפחתי היחידי שבארץ על גלשני רוח שריחפו להם ברוח החורפית שבחוף בורגשוב. שם הגעתי למסקנה שאני מרגיש שהפרויקט שלי הוא הוא תקופת המבחנים שלי. אם לא יושבים וחורשים יש רגשות אשמה. ואז כשהבנתי את זה הבנתי שצריך להזמין חשבון ולחזור הביתה. 

בשולחן לידינו ישבה בחורה שאני מכיר מאז שאני בן 4. אפילו למדנו בתיכון יחד, היא שנה מעלי, אני שנה מתחתיה, תמיד ידעתי שאני מכיר אותה מקודם אבל אף פעם לא ידעתי את שמה ואני בטוח שהיא לא יודעת שאנחנו מכירים עוד מקודם. היא הציגה את עצמה, אמרה ששמה הדר, ואני, אני הייתי כבר בדרך החוצה עם בן משפחתי, הייתי נחמד לשתי שניות והלכתי.
בדרך החוצה מהבית, אחרי שקראתי את הפוסט הקודם שלי שדיבר על כיוון מעלה, הבנתי שאני פותח את עצמי לאפשרויות והזדמנויות חדשות. בדרך החוצה הוא שאל אותי אם אני רוצה להישאר ואני השבתי בשלילה. כבר באותו רגע הרגשתי איזושהי תחושת החמצה או יותר נכון פיספוס. לא נתתי לה להשתלט עלי יותר מדי. התחלתי לחשוב על סוגי הפרצופים הנשיים אליהם אני נמשך. יש את הילדות, ויש את הנשים המבוגרות. בדרך כלל המשיכה האוטומטית שלי היא לילדותיות אבל המשיכה הפנימית העמוקה שלי יותר היא למבוגרות, אלה עם הקמטים (קמטים זה סקס), ואז אני מדמיין את הילדותיות קצת מבוגרות יותר... וזה עושה את העבודה...
הדר מבוגרת ממני בשנה אבל פניה מבוגרים משלי לפחות בחמש. הרבה זמן לא נמשכתי לבחורה כהה כמותה, עם שיער בקבוקים שחור וארוך, עמידה זקופה כזו ומחברת בכתב יד, שלא באה לעבוד, היא פשוט באה לשבת בים.

ואני- אני פשוט חלמתי על ברוס ספרינגסטין