בוקר מוקדם, אני פותח את האימייל. מחכה לי מייל מאחת שקבעה להפגש איתי לפגישה על לימודים. מודיעה לי את הלוז שלה להיום.

בוקר. אני מכין לי ארוחת בוקר ומתכונן לצאת לבית המשפט. אני נמצא שם יותר משעתיים, מצלם קצת פה קצת שם. בין לבין, בודק בטלפון מה העניינים.
צהריים. אני עושה טלפון לידידה. נפגש אחר כך היא אומרת לי. אני הולך לקפה מול הבימה.
הפגישה המתוכננת הראשונה מתחילה. אנחנו מדברים על תואר שני. אני מספר לה על אימון ועל מה קרה בחיי בגלל זה. אנחנו מדברים על סוציולוגיה. היא מאמתת את חשדותיי על כך שאין שום כתיבה אקדמית בתחום. אני נדלק. היא מודיעה לי שהיא רוצה לפגוש אותי שוב ושהפעם זה יהיה עם רשמקול ומחברת. אני מסכים בשמחה. אנחנו מדברים עוד ועוד. מפגישה על "מה אני יכול לעשות עם התואר השני הזה" זו הופכת לפגישה של מה זה, איך זה משפיע על אנשים ובאיזה עמדה אפשר להתחיל לעשות סוציולוגיה מהעניין. אני נמנע ביודעין מלהזכיר את צירוף המילים "הנדסת המחשבה", יש לי את הסיבות שלי.
המילים הראשונות שהיא אמרה לי ברגע שהתיישבה היו "ספר לי הכל על עצמך". המילים האחרונות: "נתראה בשבוע הבא".
אני נפרד ממנה והולך לשירותים, חושב על ההיא מהמייל של הבוקר. אני מקבל סמס ארוך ומושקע, היא מבריזה לי.
"בדיוק חשבתי עליך" אני עונה לה, מסתכל לטובה על המצב. אני עייף. קיבלתי את מנת השיתוף שלי להיום.
אני מרים טלפון לידידה שלי. אנחנו נפגשים ואני הולך לאכול המבורגר כמו אתמול. לשם שינוי אנחנו לא בלחץ של זמן ואני גם לא מבריז לה באמצע הפגישה כמו שקרה בפעם הקודמת שרצתי לצלם אחרי רבע שעה.
את הדייט שלנו (מילה שלה, לא שלי) אנחנו מסיימים עם רדבול, סוכריות חמוצות וטעמי בגן ציבורי ליד אבן גבירול.
אני רוכב הביתה גמור. כבר חמש.
שש. אני מקבל טלפון. אדם ששמע עלי היום ממישהי רוצה לעשות איתי פרויקט. הוא יכתוב ואני אצלם.
אנחנו נפגשים אחרי 40 דקות.
40 דקות פגישה. הוא יתקשר אלי שוב ביום ראשון.
אני נכנס לפליקר שלי. ראו את התמונות שלי מהשריפה בארה"ב, רוצים לשים אותם באתר של כבאים. מדליק אני אומר,
מדליק. היום עוד לא נגמר. כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם.