קלטת קטנה. כזאת של מזכירה אלקטרונית משנות השמונים, כזאת של תשעים דקות, היא כמות הזמן היום שדיברתי על אימון בראיון. היא הקליטה אותי, שאלה שאלות, התעניינה וברגעים מסוימים גם חייכה.
כמה וכמה פעמים חזרתי ואמרתי לה שהכל מחובר, הכל זה דבר אחד, הכל קשור והכל יחד. כל פעם חזרתי ועשיתי רפרנס לדברים שאמרתי קודם או שעשיתי פיוצ'ר רפרנס למשהו שאומר אחר כך.
זה אפילו לא היה הסוף, עוד היה לי מה להגיד וגם ככה בילינו כמעט חמש שעות ביחד אבל היינו צריכים לסיים.
מוטיב העתיד שחזר ועלה בראיון, מסתבר, הוא ביסוד ההבנה של מה אפשר להשיג באימון, הוא בבסיס של הדבר.

 

בשאר הזמן, דיברנו על התואר השני, הן במגדר, הן בסוציולוגיה, עשינו סקירה של התואר, דיברנו על העבודה שלי על אירוטיקה חברתית ועל מרצה שעוד שנה יפרוש ושטוב שכך, האדיוט.

תוך כדי, דיברנו על הקעקוע, המהמם המשגע הקורע.

הסתכלות רפלקסיבית בתמונות  שלי העלתה בי חיוך ציני: "בתמונות נראה כאילו יש לי חיי חברה", אמרתי, ובאמת יש לי, כלשהם, רק שאני בחיים לא אאמין שיש לי, זה כנראה משהו שאני סוחב מילדות, it's my sentence.