באתי להתיישב לידה במיטה שלה, זה התחיל משיחה על מצבי הבריאותי, היא זזה קצת והציעה לי לשכב לידה אז שכבתי לידה והמשכנו לדבר.
אחרי זה התחלנו לדבר על התינוק ועל אחותי, היא התקרבה וחיבקה אותי, ואני חיבקתי אותה, והתחבקנו
וכל מה שיכולתי לחחשוב עליו באותו הרגע זה שכל כך ממזמן לא התחבקתי איתה כך, זו היתה תחושת רוגע, תחושת ביטחון, תחושה שהכל בסדר
והיא האשה היחידה בעולם לעולם שאני יכול להתחבק איתה ככה,ושלא תהיה עוד אחת כזו, ושזה רגע קדוש, רגע יחיד כזה בחיים, רגע מיוחד, שבו נצרבת תודעה, וידעתי שכבר ממזמן נצרבה בי התודעה הזו, הידיעה הזו, ושאני כה בר מזל- אז חשבתי לי ששנים עברו, שנים.
אמרתי לה שזו חוויה בשבילי, חוויה נפלאה. היא לא ידעה אם אני צוחק עליה או לא. כך היא שאלה. עניתי לה שאני מאד רציני ושזו חוויה שלא חוויתי שנים, ושאני לא ציני בכלל.
אני חושב שהיא התקשתה להאמין אבל הייתי רציני,
אז היא סיפרה לי שיש אנשים שהולכים לטיפול במים- טיפול במים, הסבירה לי, זה טיפול בו נכנסים עם מטפלת לבריכה ונותנים לה להחזיק אותך ושאתה יודע שהיא לא תשחרר ושאתה לא תיפול או תטבע  בשום אופן, והמטפלת מדומה לאמא- ואמא לא תשחרר לעולם, לעולם- וזה הטיפול- וזה הבטחון, וזו השלמת  העבר- ויש אנשים שפוחדים מזה.
ואז סיפרתי לה על סרוגטים- אנשים שעושים מין עם אנשים אחרים כדי לטפל בהם עם הבעיה המינית שיש להם. והמשכנו להתחבק. וזה היה הכי נפלא בעולם, ממש כמו לילד בעץ הנדיב.