הלכתי לצלם היום ותחושת בדידות גדולה מאד עטפה אותי אחרי שיצאתי משם. נסעתי לים כדי לראות איך הוא נראה מבעד העדשה ולא הייתי מרוצה. הים משעמם, משעמם מאד, ומזג האויר חיסל את השמיים ואת הצבע של הים. חיפשתי לי חברה בטלפון. כולם היו לא זמינים, או שכולם היו עסוקים בעניינם. ניסיתי לעטוף את זה במחשבות על צילום אבל זה לא כל כך הצליח.

הבדידות שלי נפטרת בשני מצבים. האחד הוא כשאני אוהב מישהי, השניה היא כשעסטק בלפעול עם עצמי, להעסיק את עצמי. יש אולי עוד דרך, או אולי שתיים, אבל בגדול הבדידות שלי שם והיא תמיד שם כי היא חלק מההווייה שלי מגיל מאד מאד קטן. כמו שיש אנשים שבטוחים שלא מגיע להם או שהם לא אהובים או שהם לא שווים, לי יש בדידות מגיל קטן, והיא מלווה אותי שם, היא החטאת שרובץ בפתחי החיים שלי כל אימת ש... כל אימת שאני נכשל במימוש עצמי או בחברות, שריד לילד קטן שתמיד היה רוצה לשחק עם אחרים ושהם לא תמיד נתנו לו, שריד קטן.

ובכל פעם אני חושב על האנשים שאיתם אני רוצה להיות, שאליהם אני רוצה להתקשר, ולפעמים אני באמת מתקשר אליהם, גם אם הם לא בחיי, והם תמיד נותרים רחוקים מחיי, שתי בחורות פסיכולוגיות לעתיד, מעניינות, כאלה ששיחה איתן היתה עושה לי טוב פעם, כל אחת בנפרד. אחד שתמיד משדר לי אהבה, ומצחיק, עכשיו כשיש לו עסק סופסוף אני יכול לראות אותו יותר, אבל רק עד שם זה מגיע, אף פעם לא יותר. יש את חברי הוותיק שתמיד עסוק, תמיד יש לו את חייו. יש את האחת החדשה שנותנת לי לתהות על קנקנה, אבל רק נותנת, לא ממש יותר מכך ובטח יש עוד ועוד כאלה מין אנשים, שחיי בגלל צבעם ואורם הם סוג של אכזבה כזאתי, מתמשכת, כל פעם קצת, קצת סטירה, קצת שפשוף, קצת מכה, כמעט נהייתי עיוור לאלה כבר, אבל ליבי לא.

וחשבתי לעצמי כמה אנשים בחיי אינם ראויים מספיק, אינם מספיקים לי, אינם מעניינים או מבינים או אינטליגנטים ברמה שאני רוצה, שאני מתאווה שיהיו, וחשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה לצלול לחיים, לגמרי לגמרי להיות משהו, להיות מישהו שהוא זה חייו לעומת אחד שמסתכל על חייו חוץ משהו גם חי אותם. אבל אתם יודעים, או שלא, שאין דבר כזה, כלומר יש, אבל זה לא באמת פותר את הבעיות של האדם, רק מחדד אותן, רק מעצים, כי אם אין לאדם את עצמו (מבחוץ), כאילו אין לו דבר עוד, והוא מתעטף בחברים שיבואו במקום עצמו, כי אין עצמו, יש אותו, ואין בילתו, כמה פעמים כבר ראיתי אנשים כאלה כמה.

וחשבתי לעבור מקצוע, לחפש לי אחר, לחפש לי אחר כי נמאס לי להיות תלוי בכסף שהעבודה הזו מספקת, וכך הלכתי לישון, מבין שנפלתי למלכודת החטאת שעיצבנה את דמי, ושיחררתי, ונרדמתי. והרי ברור שרק בי ובמעופי תלויים הדמים שארוויח במקצוע הצילום, ולמרות זאת, איני עושה דבר, איני מש ממקומי, ומתלונן ומתלונן. רקט, הלכה למעשה. תלונה עם רווח, שמשאירים אותנו במקום.

וחשבתי לפתוח אתר, סוג של בלוג שכזה, שידבר על אימון, אבל סתם חשבתי, כי יש לי המון מה להגיד, וזה לא מפסיק, ויש מה ללמוד ויש אנשים שיקראו, ובאנגלית? או עברית?

וחשבתי על התואר השני, זה שממשמש ובא, ועוד לא כתבתי למרצה ההיא אימייל, לשאול אותה מה דעתה, והרי בסוציולוגיה אני יודע מה אני צריך לעשות, והאם אעשה? והאם זה הדבר הנכון בשבילי?

ולמה דווקא האשה החכמה שהכרתי כל כך רחוקה, תרתי משמע.

אני קול קורא, ואחת היא מי קורא.