היא אמרה לי שחברה שלה מבקשת שנבוא, צריך אותי למניין בערב האחרון של השבעה. רמת השרון.
סירבתי. גם איני אדם שמתפלל וגם עוברים עלי דברים שאיני אוהב כשאני רואה אנשים שבגילי משם, הזכרונות לא טובים לי, וגם אם עברתי אותם, תמיד יש משהו חבוי, תמיד יש משהו חדש בילדות שלא ראיתי אף פעם, תמיד יש רגעים קטנים כאלה.

בדיוק כך הרגשתי כשהחזקתי את הסידור פעם ראשונה אחרי 15 שנה, פתאום כשהייתי שם בבית ההוא והתפילה התקדמה לה, דרך שמע ישראל, בה לא עצמתי את עיני בידיי, אלא רק עצמתי אותן, לעצמי. ובשקט אמרתי לעצמי את כל המילים שלוחשים בשקט אחרי זה.

אחר כך כבר הגיעה תפילת העמידה. נזכרתי בשנים בהם הייתי בבית הספר הדתי. רק שנתיים וחצי מכל חיי.

פתאום זיהיתי לי משפטים שאני זוכר, פסקאות שלמות שלא שיננתי מגיל 12, ודילוגים של משפטים פרי ההפרעות קשב שלי, והנה לכם סלט רגשי של ילד בן 11 וגבר בן 27, עומדים יחד עם עוד 10 גברים שמתפללים לסיום השבעה.

את השמונה עשרה לא סיימתי. לא הייתי מסוגל. לא זכרונות דהרו עלי, אלא רגעים קטנים מהעבר, תמונות קטנות של רגעים אחדים, אפילו לא משהו ספציפי, רק דברים קטנים כאלה שעוררו לי את התודעה, ושדווקא הם שמו אותי במקום של "אני לא שם" ו"אני מישהו אחר עכשיו", ועמדתי שם רק כי אמרתי שאעמוד, ומילאתי את תפקידי בטקס הזה שנקרא תפילה, להתפלל לא התפללתי יותר, גם ככה אין מה לעשות את זה אם אין שם כוונה.