אתמול אמרתי לה בטלפון שאני אדם שמושך תשומת לב. זו היתה טעות. זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה לי כשנפגשנו היום בצהריים בהופעה של דנה ברגר, שאני לא כל כך מושך תשומת לב. אחר כך שאלתי אותה אם היא רוצה סוג מסוים של צילומים. היא ענתה שכן והסבירה לי. בין לבין היא היתה קצת צינית, אבל לא במידה רעה, רק במידה שזה עשה לי קצת לרצות אותה וקצת להימנע ממנה. החלטתי שאני את המרחק שלי שומר.
מה שהיה טוב זה שהיא מאד אינטליגנטית, מדברת בלי בעיה. מה שהקפיץ אותי עוד פעם, זה שהיא דיברה מאד ישיר, ישר לפנים, בלי קיצורי דרך, בלי לתת מרחב להבין משהו אחר ממנה. שתי בחורות כאלה ביומיים, רק שהיום האינטליגנציה עלתה.

פעם הייתי כזה. הייתי כזה כי רציתי לראות איך זה להיות כזה. שיחררתי את הברקסים של ההוויה ושיחררתי את הברקסים של הפה. זה היה ניסויים בבני אדם לטעמי, קודם כל עלי, אחר כך על האחרים, יותר מבדרך כלל. זה מוסיף מידה חסרת תקדים (חסרת תקדים) של אינדיבידואליות, אבל ההשלכה המרכזית של זה היא שזה מוסיף מידה לא מבוטלת (לא חסרת תקדים) של ביקורתיזם שבתורו מעוור את השלווה ומעוור עוד כמה דברים בדרך... מין משהו כזה שמשאיר את האנשים של החיים שלכם מאחור.

ובגלל כל אלה החלטתי לזנוח את דרך הקיום הזו. יותר מדי מחירים קשים לשלם תמורת אינדיבידואליזם שאפשר לקבל בצורה אחרת ושאינו פחות כלל.

אין, האינדיבידואליזם שלי שואף להרמוניה עם הסביבה, מוטיב הדלת הפתוחה, מוטיב החיבוק, מוטיב השיתוף ומוטיב האותנטיות..

אמנם גם לזה יש השלכות לא תמיד חיוביות עלי, אבל מהמקום הזה אני רוצה ללמוד את עצמי ולמצוא את הפיינל פרונטיר שלי, ולא ממקומות אחרים, זו הבחירה שלי, ומשם אני רוצה לעשות את הפאק יו שלי על האחרים (נאמר בחיוביות) ולהגיע אל עצמי, שוב, וחוזר חלילה, מתחת לכל השכבות.