זה לא שבאמת לא היה לי מה לכתוב... היה לי, אבל לא כתבתי.

אז רק קצת, כדי לשׂבר את אזניכם, ביום ראשון כשהכנתי את הניוקי הראשון בחיי עם בצל, פטריות וגבינת ריקוטה, ששטה לה בשמנת, גם נגסתי חתיכה מפנים הלחי שלי וכל היום כאב לי שם במגע עם אוכל ובכלל.

 

היום (שני) הייתי כל היום בסט צילומים. עשר תכניות לצלם ועשרה אנשים שונים להיות איתם ביחסים ולצלם אותם.

עכשיו זה לא שאין לי מה לכתוב... יש לי, אבל אני לא כותב כי אין לי כח לפרוט על כל היחסים שיצרתי היום ועל כל פריים מוצלח שעשיתי היום. אומר רק שיש לי ממה להיות מרוצה, ואם הייתי (או מישהו אחר היה) זקוק להוכחה שאני צלם דוקומנטרי, היום שוב הוכחתי את זה לעצמי, ואולי, רק אולי, גם לאחרים.

 

... ... ... ואני בטוח שאני כל כך מלא בחוויות, עד שלבטח אני אוותר על לחשוב עליהן בכלל, כי הן מציפות אותי.

 

ואושו קטן הגיע, אבא שלו נתן לו תרופה לפני השינה ואני החזקתי אותו ואמרתי לו שאני מתגעגע אליו. אושויו קטן. חמוד וקטן.
שמחת חיי. כשרואים אותו מבינים מה חשוב.