אני שוב על הסט הבוקר, רק שהבוקר באתי מוכן. הבאתי חשמלים למחשב ולבטריה, כי מרגע שקמתי אני הולך להיות ער 24 שעות בערך, ולעשות את מה שאני עושה בשנה האחרונה כאילו אין בלתי- לצלם. אחרי שאעבוד 10-12 שעות אלך למקום אחר ואצלם חדשות. ואז באמצע הלילה מאוחר, יותר קרוב לחצות, אלך לצלם את החדשות היותר מעניינות.

 

מי יודע מה ילד יום אני רוצה לומר, אבל עמוק בלב אני יודע שהכל תלוי בי, ואני נותן לעצמי את הזמן, כי ממש תכף, קצת אחרי היומולדת שלי עוד כמה ימים, הכל הולך להשתנות, הכל.                הכל.

 

וזה משמח אותי, כי כמו שאמרתי לפני כמה ימים לחברה טובה שלי, ולחברה אחרת שהציעה לי חברות, ההתבגרות שלי משמחת אותי, כי כל מה שהיא אומרת, זה אלף שהגעתי לאן שהגעתי בחיי, ובית, שככל שיתקדם גילי אני אגשים אפילו יותר, מה שהופך את הגיל שלי לא למגרעה אלא למשהו לצפות לו, משהו שטומן בחובו עתיד, ועניין.

יש גם האומרים שבגיל מסוים זה מתהפך. אני לא קונה את זה. מי שאומר את זה נמצא באיזשהו ויתור בחייו. בשפת האימון קוראים לזה רזיגניישן (resignation), מלפון פיטורים, מלשון התפטרות, ויתור אישי עמוק.

 

ומשהו על העבודה שלי. אני יושב כרגע ליד צלם, בטח בן חמישים, עושה עבודות צילום לחברות מסחריות. שאל אותי אם מעניין לי להיות צלם עיתונות. עניתי לו שמעניין לי, ושלפעמים זה הדבר היחידי שמחזיק אותי במקצוע כשהכסף חרא.

הוא שמח בשבילי, רתמתי אותו, הזכרתי את זה גם לעצמי, הייתי אחד עם הלב.