הבלוג שלי לא מיועד לילדים. הוא בעיקר לא מיועד לילדות.
כבר אמרו לי שאני כותב כבד, קולח, מסובך, עמוק, רציני, מאסיבי, פלצני, מתנשא, רגיש, שטויות, אמיתי... כל שם תואר שאפשר לדמיין. אז הגיוני היה לחשוב שלא יבואו הנה ילדות קטנות, בגיל ממוצע של 15 וחצי (14+17 חלקי 2).
אבל לא, באות הנה ילדות בנות 15 וחצי, ומגיבות, ומשאירות עקבות, ולא נעים לומר אבל הפכתי להיות ערוץ הילדים זה אנחנו.
אז נשאלת השאלה למה?
האם לאנשים מבוגרים אין מה לומר בבלוג הזה?
האם הכתיבה שלי מעניינת מבוגרים בכלל?
האם למרות שאני כותב למבוגרים, בני נוער מרגישים הזדהות עם הכתיבה שלי?
האם אני בעצם כותב ברמה שתתאים למצב הנפשי של בני נוער?
או שמא, האם אני אול-אראונד פלייר בתחום הכתיבה שלי?
על כל השאלות האלה, ועל רבות נוספות, צפו בתכנית הבאה של הנדסת המחשבה עם יוזף ברויר.
שקיות הפתעה יתקבלו ביציאה מהבלוג.