היום דיברתי איתה והבנתי מה היתה הבעיה שלי איתה.

כשהיא מספרת על עצמה היא מספרת על השיעורים שהיא עברה, ועל זה שהיא פגשה את עצמה, ודברים מדהימים וגדולים ושריגשו אותה, והמהות שלה, והשריר שלה, וההשתקפויות שלה, והגדרות, והקלה, ובכי קטרזיס, ותקשורות, וקבלה, ואויר, והכלה ועוד כל מיני מילים, ואז הבנתי שלדבר עם אנשים לפעמים זה כמו לקרוא ספר של פאולו קואלו בשחור לבן, בלי התובנות, או עם תובנות אבל שיהיו בשקל, כמו שיטת הפלקל- לא ממש מחוברות, כי זה לא נוגע, כי זה תובנות אלטרנטיביות על הקיום, כי זה אישיות אלטרנטיבית כי האחרת בהקפאה, כי זו "הטובה" היא כמו אחת עם מאסטר קטן בראש שאומר לאן ללכת ומה לעשות ואיך להגיב, וזו ה"רגילה", זו שנולדתם איתה כבר לא ממש טובה כמו זו המשוכללת שפיתחתם לעצמכם. ממש הבדלה בין אישיות מוארת לאישיות חשוכה. סלקציה.

ואי אפשר להתקרב. אי אפשר להתקרב.
חומת סין. 

 

ואין, אין להדחיק את האישיות. יש לגדל אותה ולתת לה להתפתח. להפוך אותה מרגילה ואולי חשוכה למוארת, אבל לזכור- תמיד תמיד- שהיא רגילה ותמיד תהיה רגילה ולא מיוחדת, ולפי זה להתייחס אליה, כי לנצח היא תהיה שבירה, אחת היא דרגת המוארות שלה, ושהיא הבסיס של עמוד השידרה, ולא זו האלטרנטיבית אעלק.

אז אמרתי לה: די כבר להיות נזיר בודהיסטי, די.
וחשבתי לעצמי שלא הייתי רוצה לעשות סקס עם נזיר בודהיסטי, או עם נזירה.