היום דיברתי בפלאפון, שיחה שעשתה לי רק טוב,
באמצע השיחה, קלטתי מה אני צריך לעשות עם אילן, שממנו נפגעתי .
אני עושה איתו עבודה, ואתמול גיליתי שמועד הסיום נדחה בשבועיים במקום עוד חמישה.
התגובה שלו היתה, שיט, קיוויתי שלא תגלה, רציתי להלחיץ אותך, אתה שאנן מידי.
זו דעתו עלי באופן כללי, אבל הוא הסתיר ממני כי לא סמך עלי.

 

באמצע שיחת הטלפון נודע לי במחשבות מה אני הולך לעשות:
המשכתי לדבר בטלפון גם אחרי שפגשתי אותו, ואז כשסיימתי, הוא התחיל לדבר על העבודה.
עצרתי אותו:
אני צריך להתנצל, אמנם היינו בחדר מיון לפני שבוע (עבודה באנתרופולוגיה) ואתה התחלת לעבוד אז, אבל אני לא התחלתי ואני בעצם עדיין במיון, אני מתנצל.
הוא הסתכל אלי, חייך, ואמר, עכשיו אנחנו EVEN , אני מתנצל שהסתרתי את המידע הזה ממך, לא הייתי צריך.

 

חיוך פנימי של ניצחון עלה לי בפנים הפה- עשיתי את זה שוב.

 

התחלתי היום לעבוד במקום חדש.
סוף סוף אני ברמן אלכוהול, השבח לאל, סוף סוף הדבר האמיתי, כן כן. הבחור שעובד מעלי גדול ממני רק בשנה והספיק לעבוד באלכוהול בכל כך הרבה מקומות.
בסוף המשמרת, כשכבר אכלנו (את הפרגיות הבאמת הכי טובות שאכלתי מימיי) סיפרתי לו על הפורום (הוא כבר מכיר), סיפרתי לו על אימון (לא מכיר), סיפרתי לו על חזון ועתיד (יש לו קצת, אבל אין לי מושג על הדרך) וזה מה שהספקנו.
לפני השיחה הזו היתה לנו שיחה על כך שהעתיד שלי שם עוד לא בטוח. אבל אחרי שדיברתי איתו על אלכוהול, הוא אמר שהוא ישמח לתת לי זמן של חצי שנה ואז לקדם אותי הלאה.
אז הייתי אומר שהמחשבות שלי הן חיוביות עכשיו.

 

אחותי צריכה להתגבר על הג'ט לג שלה. בינתיים אמא שלי ישנה עם מתניה שלנו, המתוק. מעניין איך זה, אולי כדאי גם לי פעם...

 

הפוסט הקודם- ממצאים של בדיקת לקות למידה שעשיתי.