הקיום שלנו נע בין עצב מוחלט, כמו זה על אובדן הורינו לבין רגעים של שמחה, כמו מין אור כזה שדולק ומאשר את הביטחון בחיים, בשמחה ובעתיד. בדיוק ככה הרגשתי עכשיו כשהסתכלתי על תמונות שצילמתי את אמא שלי עם האחיין שלי והתחלתי לבכות לדקות מה ואחרי כן הסתכלתי על החללית התלויה לי על הקיר בבית החדש שלי, חללית שהזכירה לי רגעים יפים מהעבר.

"אין לה תחליף. פשוט אין לה", אמרתי לעצמי והמשכתי לבכות את אובדנה העתידי של הדבר הכי יקר בחיי בעצם. האדם הראשון שנתן לי בטחון הראה אהבה לתינוק קטן ואני פשוט נפלתי לבכי עמוק שמרטיב גם עכשיו את המקלדת היבשה.

ואין מה לעשות, אני חושב לעצמי (מודע לחוסר האותנטיות בדבריי לעצמי), אני לא תמיד יכול לסבול את חברתה יותר והמון פעמים היא פשוט קוץ נוראי בישבני האחורי, אבל אין, אני רואה אותה עם הילד ואני נמס מזה שהיא אוהבת אותו ואני מבין שהמבט הזה בעיניים שלה בתמונה שלי, החזקה מדי, ישאר חקוק בזכרוני, כי ככה צילמתי אותה, בבוקר אחד ביוני, כשעשתה עוגה עם הקטן.

היא כבר חסרה לי ואני נחנק בגרון.