אני צריך אימון.

וכשאני צריך אימון אני יודע את זה בתוך עשירית שניה.

אימון בשבילי נדרש כשאני עומד ומסתכל על המציאות ולא יודע אנה פני הולכות.

בדרך כלל זה מגיע אחרי יומיים שלושה של הקשבה לעצמי, לבטן, לראש, לאנשים אחרים גם.

 

בדרך כלל אימון עובד מצוין כשאתה בצומת דרכים בחיים.

אני מכין את עצמי לאימון:

אני הולך לפרוס את העובדות על השולחן, כדאי שיהיו לי העובדות, אלה מהשטח ואלה מהרגש, העובדות הרגשיות. חשוב מאד.

חשוב להגיע לאימון עם סימן שאלה בסיסי- אתה מוכן להטיל בספק את מה שאתה יודע ואתה מוכן לשקול שלא הכל נראה לעין שלך.

 

מאמן לא יתווה כיוון לעולם. ככה אני רואה את זה. מאמן שמתווה כיוון יש לו אג'נדה. זה מפסיק להיות אימון והופך להיות הנחיה.

מאמן יראה את הפרדיגמות שלך טוב ממך. הוא יראה את השיחות שלך בהקשר רחב יותר ויציע לך לשקול אפשרויות שהוא רואה דרך הסתכלות בהגדרות העיצוב שלך. (רק לשם הסבר: בני אדם מעוצבים בצורה מאד מסוימת. ברגע שאדם מצליח לראות את דרך העיצוב, להבין אותה, הוא מבין התנהגות בני אדם בצורה מקיפה יותר, עמוקה יותר. רק מאותו רגע הוא יכול לשים את עצמו בתוך עיני האדם השני ולהוביל אותו בשיחה לכיוון היעד).

 

יש משהו שעוצר אותי. אני עם קיר.

אני מכיר את הקיר הזה. למדתי עליו כבר מזמן, אבל משהו בסיסי בי עוד נכנע לו.

יש משהו שאני עוד רתום אליו ולעומת זאת, יש משהו אחר שאני לא רתום אליו.

האימון שאני צריך, מנקודת הזמן הזו, הוא להבחין למה אני רתום.

 

זה מזכיר לי משהו מסמינר אימון שהייתי בו שדיבר על תוצאות בחיים.

נאמר שם שתוצאות בחיים הן במתאם של אחד לאחד עם המחויבויות שלנו בחיים.

כשנשאלה השאלה "איך יכול להיות שאני מחויב לדבר אחד ויש לי תוצאות שאינן במתאם" היתה התשובה: התוצאות הן במתאם למחויבויות. אם ישנה תוצאה שלא מסתדרת עם מחויבות שלכאורה קשורה אליה, סימן שיש שם מחויבות נסתרת שלפיה התקיימה התוצאה. עכשיו נותר למצוא את המחויבות הנסתרת.

 

מעניין. עשיתי לי עכשיו סשן אימון אונליין, תוך כדי כתיבה.

לא צפיתי את זה מגיע בתחילת הפוסט.

עכשיו נותר לחקור.