אני קם מוקדם, מוודא מה שלום הקבצים שהורדתי בלילה מקאזה, וממשיך למקלחת.
אחרי המקלחת אני מעיר את אמא, לבדוק אם יש לי את האוטו או לא.
היא לוקחת אותי לעבודה, אנחנו יוצאים בעשרה לשמונה. בדרך שנינו מבינים שלא לקחנו פלאפון.
ליד אצטדיון אוסישקין היא אומרת לי את הדברים הבאים:
"תגיד, הם לא יכולים לעשות לך תרגיל ולשחרר אותך כשאתה מגיע?" אז אני אומר לה:
"לא, לא יכול להיות, אני פותח היום, אני עובד סולו".
אנחנו מגיעים ,אני יורד מההגה והולך והיא נוסעת הביתה.
אני נכנס למסעדה ולהפתעתי אני רואה שם את מנהל המשמרת שלי: "התקשרתי אליך לומר לך שלא תבוא"
"מתי התקשרת?" "בשבע וחצי".
המום ובשוק אני מרים מהר טלפון לאמא שלי רק כדי לסגור אותו כשאני קולט שהיא לא לקחה פלאפון ושזה עומד לעלות לי במונית.
נכנסתי לבר, לגמתי מעט דיאט והלכתי החוצה לא מאמין על קצב ההתרחשות.
מיד מצאתי מונית. גבר שמן שנושם בכבדות ואני כולי נסער.
"מה, סיימת לעבוד עכשיו?" "איזה, לא התחלתי אפילו, רק הגעתי שיחררו אותי"
בערך 10 פעמים הוא קילל את המעסיק לי יא בנזונה ואמר שהוא היה רוצח אנשים כאלה.
קלטתי שבתור אבא... לילדים שלו יש אוצר מילים מאד קטן. המשכתי להיות בשקט אחרי זה.
ירדתי להוציא כסף מהבנק ושילמתי לו 40 שקל.
עליתי הביתה, וגיליתי שאמא שלי עוד לא חזרה... הלכתי לפלאפון שלי, חיכתה לי, מאיזו שעה? 8:00 בול. או שהוא שיקר לי או שהוא לא ידע מה השעה.
ואז אני שומע את המעלית נפתחת, אני ואמא שלי שמענו את ההודעה ביחד והלכנו לאכול ארוחת בוקר בעודי נשאר לא מאמין על היכולת הלא מוסברת של אמא שלי לחזות כאלה אירועים.
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
