שני החברים שלי עזבו את הארץ לזמן בלתי מוגבל.

אחד עזב ללונדון, השני ירד לניו יורק.

החבר שלי עומר, והחבר שלי עידו.

 

גם כשהיו בארץ מיעטנו להפגש. ככה זה היה. לכל אחד היו את חייו וחבריו השונים והמתחלפים, ואנחנו, אנחנו היינו אבנים מהעבר, כאלה שלא זורקים, כאלה שיש איתם הרבה זכרונות טובים.

 

את הימים שלי כצלם חדשות סיימתי נכון לכעת.

יום יום בעבודה החדשה שלי יוצא שאני מפעיל את המוח בצורות שנשמרו רק לעיתות אירוטיקה חברתית עם אנשים מיוחדים.

את חיי בעבודה אני מדמה לסיפור, עם גיבור, אחד כזה שמספר הסיפור מספר עליו.

 

בכל יום שעובר אני מפעיל את העוצמות שלי שרק חיכו שם להשתמש בהן, מוכנות בימ"חים.

רתימה היא לגרום לאפשרות חדשה להיות נוכחת עבור האחר ושהוא יגיד fucking hell yahh בסיום השיחה.

הימ"חים שלי מסתבר, לא סבלו מקיצוץ תקציבי שהלך והעמיק עם השנים, הם לא סבלו מהזנחה.

 

לכן רתימה היא דבר מרגש, כי היא בעצם לגרום את האפשרות החדשה שתנכח אצל האחר, וזה דורש מאמץ, והמאמץ הזה משתלם, כי הוא מכניס אנרגיה לגוף ודורש מכם להיות על המגרש ולהיות על המגרש זה משהו שאין באמצע איתו, ואני, אתם יודעים, לא בנאדם של אמצע. 

 

ואני בא הביתה אחרי יום עבודה, לפעמים בשבע, לפעמים בשמונה, לפעמים גם בתשע ויש לי רק עשר אחת עשרה שעות לעצמי מתוכן אני אעדיף לישון שמונה, או שבע, או שש אם אני ממש אהיה קיצוני ולמזלי אין לי טלויזיה בבית החדש שלי, אז גם אין לי לאן לברוח לי ואני מכיר כל מיני אנשים חדשים, כאלה שקופצים לי פתאום מהעבר, כאלה מהאינטרנט וסתם כאלה מהעולם, אבל פחות.

 

ככה זה כשיש פחות זמן, המוח עובד, עובד יפה אפילו (אני מבסוט), אבל- משלמים מחיר, על הכל משלמים מחיר.

ככה זה כשעוסקים בדיוק במה שרציתם, יש פחות זמן לעצמנו. לא נורא, לשם שינוי.

 

 

 

מילים חשובות לגוגל: לגרום, מבסוט, רתימה, חברים, עומר, עידו, חדשות, לונדון, ניו יורק, אירוטיקה חברתית