חזרתי לכדורסל. הייתי במשחק. היו שם את אותם השחקנים שהיו שם בנערותי. החטתי צעד וחצי בטעות טיפוסית של לבוא מצד שמאל אך לסים ביד ימין.

בהפסקה אנשים התחילוו לרדת עלי. איתן הנמושה, אלעד הקלע הכבש ועוד איזה ילדון קטן, עם שיער בלונדיני לבן, קטן וילדון.

החלטתי שאני לא נעלב מהם. היתה לי תחושה שאני יודע מה הולך לקרות ושאף אחד לא יגיד לי איך לשחק ואיך לחיות את החיים שלי. זה קיום עלוב מאד להיות ביקורתיים וחסרי יכולת לפרגן. החלטתי שלא כך ונלחמתי על מעמדי. אחרי זה יצאתי אחרי הרכז הקטן שהזכיר לי את קובי עוז. רדפתי אחריו ואמרתי לו שהוא לא מבין כלום ושהוא רוצה רק להיות מקובל ושהוא פוחד שלא יהיו לו חברים. הוא צעק וברח וניסה ללא יכולת אמיתית להתמודד עם האמיתות שהבאתי מהעבר.

 

הכדורסל לא השתנה בחלום שלי, גם האנשים לא. אני כן.