אז פתאום עכשיו אני מסתכל על השעה...

ועוד שעה וקצת אני הולך לעבוד, ואני לא אוהב את המחשבה הזו בכלל.

אני גם מסתכל על הפוסטים האחרונים שלי. אוסף של שירבוטיי מחשבה מזדמנים, אוסף, קומץ, אסופה... לא יודע כמה הם מעניינים , אני אומר לעצמי בביקורתיות רוחשת שצף ובוז.
עוד יום מגיע לסיומו, והילד היפה הקטן עושה קולות, יפה כל כך ואמא שלי מחזיקה אותו על הידיים, "תראה מה זה" היא אומרת לי עכשיו, לא יודעת שאני כותב את מילותיה בבלוג שהיא לא יודעת על קיומו... ממשיכה לעשות לו קולות כאילו אין מחר... רק אהבה