הלילה חלמתי את הרע שבאוייביי ילדותי.
זה היה מישהו בשם עומר. ערס קטן, כהה, שחקן כדורסל, עם גדול ועקום, חוכמולוג, טיפש, תלמיד גרוע, השפעה רעה, רזה, איש רע, שאין לי מושג מה רצה ממני אי פעם.
הלילה חלמתי אותו, ואת כל חבר מרעיו שקירקר סביבו ושהיה נוכח כשהוא גרם לי נזקים פסיכולוגיים להתפתחות האישית שלי.

 

החלום הלילה לא היה חלום בלהות. הוא פשוט  היה חלום רע.
חלום שבו רע לי. רק רע לי.
ועומר שוב היה שם. ובחלום, הוא חירבן, זה היה החלום, הוא חירבן ליד החברים שלו כשאני עברתי וזה היה מיועד אלי. לפחות ככה חשבתי. וכשחברים שלו עקבו אחריי זה היה בגללו. לפחות ככה חשבתי. והיה לי רע. ולא ידעתי מה לעשות.
עד שהגיע שוטר לבית הספר, וחטפתי אותו משיחה בה הוא היה  ולקחתי אותו לקומה שוממה כדי לספר לו הכל ולשאול אותו מה לעשות. מה לעשות.
הוא אמר שיש רק דבר אחד, ואין ברירה. אני צריך ללכת איתו מכות. ואני צריך לקבל מכות. זה צריך לכאוב ליל וזה צריך לכאוב לו, ואין ברירה, ככה זה צריך לקרות. ואני ידעתי שהוא צודק. ואני ידעתי, או חשבתי שידעתי, שאילו הייתי עושה את זה קודם, אנשים היו מפחדים ממני, לפחות קצת, ולא היו מסתכלים עלי ומתגרים בי, ועכשיו כשאני כותב את זה אני חושב לעצמי, אני בכלל לא רוצה שיפחדו ממני, אבל אולי זה עדיף, קצת פחד שישמור עלי, כי כשאין ברירה אין ברירה, ואני, מכיר את הברירה הטבעית