ישבתי עם בן דודי אתמול בבר.
זה מעולם לא קרה קודם.
בפעם הקודמת זה היה מוקדם מדי. הוא היה בן 11, אולי בן 15. היום הוא בן 21.
לקחתי אותו לסיבוב בתל אביב.
הוא גבוה.
יותר ממני אפילו. גופו בנוי תלפיות תלפיות.
ישבנו במקום.
דיברנו על המלחמה. הוא סיפר איך היה לו כחובש וכלוחם.
אני סיפרתי לו איך היה לי כצלם.
התחלתי להרגיש מאד לא נוח.
לא נוח זו הגדרה מופשטת. הייתי חייב להבין מה עובר לי על הגוף תוך כדי.
כנראה שחוויתי את ההיסטריה מאז.
מתח היה שם. לא.
זה היה משהו כמו
עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו, תן תן תן תן תן תן, צלם צלם צלם צלם צלם, עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו
כמו מכונת ירייה שנפרקת לי בתוך הראש.
ואני יושב איתו בתוך הבר, ואני והוא שנינו חוווים חוויות.
ואני נדרך. ואני נהיה חד. ואני יכול להרוג. כי אני יכול.
וכשזה ככה אני דואג לא להיות קשוח, אלא כמו רוח, להזרים את עצמי ולא להיות קיר, לא להתנגד.
אני תמיד מזכיר לעצמי להיות דלת מסתובבת. דלת תמיד מסתובבת כשבאה הרוח.
עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו, תן תן תן תן תן תן, עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו
ואני שם שוב.
אני חייב לצאת משם. אני משלם משלם עליו ואנחנו הולכים משם.
אין לי במה לפוצץ את התחושות האלה.
אז אני נותן להן להיות, ונותן לדריכות להתקהות מעצמה,
אין לי שום ברירה אחרת, עד הפעם הבאה.
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
