| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 8/2004
בכי
חשבתי לעצמי, מה זה הרגש, למה אני לא מרגיש אותו, למה אני לא מרגיש אהבה באמת כלפי הילד הזה האחיין שלי, למה זה הרגש הזה לא מתבטא כמו שהוא אמור, הרי הוא כל כך חמוד ונפלא ומתוק.
ואז הגיע הרגע שהצטרכתי ללכת לעבודה היום. סבתא שלו וסבתא שלו רכנו מעליו. זוזו, אני הולך להיפרד ממנו. לרחתי אותו על הידיים ונישקתי אותו, הלכתי לחלון לכיוון מזרח ונישקתי אותו וחיבקתי אותו חזק. ואז הגיע החנק, זה שבגרון, והדמעות הציפו לי את הלב, ואחר כך את העיניים, ואמרתי לו דניאלי אני אראה אותך רק עוד כמה חודשים ואתה כבר תהיה גדול ותדע שאני כל כך אוהב אותך ואתה כל כך חמוד ויפה וחכם ואני אוהב אותך, והחזקתי אותו חזק חזק, והוא לא זז ורק חיבקתי אותו ובכיתי בפנים על הפרידה. אמא שלי אמרה שהוא (אני) מתפלל מזרחה ואני שתקתי וחיבקתי. ואז הלכתי לאחותי במטבח ונגעתי בה, ואמרתי לה שבכיתי ועדיין בכיתי והיא היתה מחוייכת, ואמרה שמקסימום עוד מעט היא תטיס אותי אליה או שהיא תבוא הנה עוד מעט שוב... וזה היה כל כך יפה. והלכתי אליו ולקחתי אותו מסבתא שלו שוב, וחיבקתי אותו חזק ונישקתי, והוא לא ידע, אז הוא התחיל להתעצבן קצת, אז נישקתי אותו עוד קצת, ושיחררתי, ואמרתי שלום, וחיבקתי את אחותי, והלכתי.
והעצב נעלם והגיעה תחושת שחרור, זו מאתמול, שחזרה להנשים אותי, ועליתי על האוטובוס, והסתכלתי סביב וראיתי בחורה חמודה, רקדנית, אך היא נראתה לי נערה, אז הבטתי בה, אך לא יותר מידיי והיא פתחה אליי חיוך כזה יפה, ואז הייתי חייב להסתכל עליה, והיא חייכה אלי ואז אמרה דיייי, ובסוף כשירדה בסטודיו B נפנפה לי לשלום ונפנפתי לה בחזרה וכשירדה מהאוטובוס נפנפה לי שוב ונפנפתי לה שוב. והגעתי למקום העבודה החדש לי וקיבלו אותי שם בנועם שאני לא רגיל אליו והיה כיף לא נורמלי.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
