מכירים את המצב הזה שבו קורה לכם משהו שרגע קודם לא דמיינתם שתוכלו למצוא את עצמכם בו? זה מין מצב כזה שאחריו אתם אומרים לעצמכם: אוקייייי, מה קרה פה הרגע?
והתשובה היחידה שעולה לכם במוח היא: "זה היה מאד (פאוזה למחשבה)... מעניין. זה היה מאד מעיין. מעניין. המממ.

אז זה מה שקרה לי היום (בלילה). קצת קשה לי לספר על זה, אני לא בטוח שאני מוכן לחשוף את זה כאן, אפילו זה קצת חשוף לי.
עשיתי משהו בפעם הראשונה. הייתי מחובר לרגשות שלי. לא נהניתי ממנו אבל המשכתי בכל זאת. הקול הפנימי נתן לי להמשיך. זה היה מוזר, זה היה חדש, זה היה טוב רק למעט מאד זמן וזה בעיקר היה מעניין. זה היה מעניין. כי זו היתה התנסות בלהיות פתוח למשהו חדש, שעד אותו רגע בכלל לא חשבתי עליו כאופציה, לא כל שכן לגביי מימוש.
מסקנות אני שואל את עצמי.
מסקנות אני לא יודע אם יש לי, או אולי אין לי. האם אעשה את זה שוב? אולי. מצד שני אולי לא, אני לא יודע. זה היה כל כך מעניין, שאני חייב קצת שקט כדי להקשיב פנימה.
זה בדיוק מה שאמרתי אחרי זה כשנכנסתי לאוטו, "אני חייב קצת שקט ואז פתאום זה יגיע".
זה מה שיפה בהתגלויות, הן באות בשקט בשקט, מתוך השקט ומפיצות אור גדול, אור כזה שאחר כך אין שום ספק.