חברים חדשים

זה התחיל מהליכה בפארק הירקון. פארק הירקון התחיל מאז חזרתי מהניו יורק להזכיר לי את הסנטרל פארק. אמנם רחוק שנות אור אבל זה לא המבנה הפיזי כמו מבנה המחשבה שאני חווה כשאני הולך שם. השיחה של אתמול עשתה בי פלאים. רק חבל שרק עכשיו יש לי את הכח לכתוב עליה. נדרשתי לפרט, נדרשתי לדבר, נדרשתי להסתכל ולהקשיב. פריץ החתול לא קרא לי.

משם הלכתי אל רבין שם הפתעתי אותה. היא הזמינה אותי לפול אך אני סירבתי באלגנטיות.היא שמחה לראות אותי ואני שמחתי לראות אותה אך זה כל מה שבאתי לעשות, לראות אותה וללכת. היא הצטערה. אבל אני לעומתה חשתי דבר אחר. חעתים קרובות אני מוותר על דברים מתוכי כי מבקשים ממני דברים אחרים. אני למשל כמעט אף פעם לא אוותר על משהו שמזמינים אותי אליו כי אני עייף. אתמול ויתרתי על העייפות שלי לטובת דבר אחד ולא ויתרתי על העייפות שלי על הדבר השני. הרגשתי מצויין. באתי להגיד לה שלום וללכת. זה מה שעשיתי. היתה לי תחושה שיש לה קראש עליי. מצויין, לא אכפת לי.

טלפון לא'. לא עונה.
טלפון לעומר. עונה. עוממממממר. וואו כמה זמן לא שמעתי את הקול הזה הוא אומר לי. עומר הוא אדם אהוב. לא ראיתי אותו לפחות שנה הוא חי בחו"ל והיה בדרום אמריקה עכשיו כמה חודשים. היחסים שלי איתו זה שאני אוהב אותו מאד, ולמרות שאנחנו נפגשים פעם ביובל זה לא משנה, אני לא יודע איפה אני בסדר העדיפויות שלו, אבל אני אוהב אותו והוא מהאנשים שלא משנה כמב זמן לא מתראים, זה נמשך. זו היכולת שלי עם אנשים. ככה הם חלק מהקשרים שלי בחיים.
לא נפגשתי איתו הוא היה בבית קפה איפשהו והיה באמצע. דיברנו על להפגש היום.

הייתי מאושר. היה לי ערב מוצלח. נהניתי מהפגישה הראשונה השנייה והטלפון השלישי. ואז א' שולח סמס לשאול אם אני רוצה לעשות משהו יותר מאוחר. הודעתי לו שלא. אני עייף והולך הביתה. זה היה תענוג. אמרתי לו לא והיה שם סיפוק רב. אני לא צריך אף אחד, אני משוחרר. זו היתה התחושה.

וזה רק חצי ממה שרציתי לכתוב על מה שעבר עליי אתמול