תל אביב.
טעמתי.
הלכתי לים, היא התקשרה, אז באתי. לקחנו את הפוייזן שלה ופריזבי.
הגענו לים, היא התעסקה בשלה. אני הייתי במחשבות שלי. למדתי קצת פוייזן.
אחרי זה לימדתי אותה את הזן שבאומנות הצלחת. מהר מאד היא קלטה ושיחנו חצי שעה פריסבי באמצע הלילה באמצע החוף מול בית האופרה כשצלילי זמר מושרים ע"י זמר שמרקיד קהל מבוגרים לידינו.

הזענו. אפילו נכנסנו עם הרגליים למים.
גמרנו. ליויתי אותה הביתה. במעלה הרחוב.
הלכתי ונעצרתי ליד בית הבירה. רציתי קורונה. נכנסתי. לבד. לא היה לו. לקחתי לף בלונד. לא היה טוב. שתיתי שליש.
קיבלתי טלפון מאחותי. מחר המצלמה כבר בדרך אלי מניו יורק. היא נתנה לי להקשיב לחתיך הקטן שכבר לא סוגר את הפה שלו מרוב שהוא רוצה ללמוד לדבר. היא מתלהבת ממנו. גם אני מתגעגע. שילמתי והלכתי.
הלכתי ושמחתי שאני חי את תל אביב. פתאום כלום לא הפחיד אותי.
נסעתי הביתה.חיכיתי, אבל הוא לא בא. לא נורא אמרתי לעצמי. רונה קינן התחילה ברקע. לנשום בספירה לאחור, לנשום בספירה לאחור כמו עורב.
התפרעתי. נגמר.
הגעתי הביתה.
בלוג. סטטיסטיקה. לא.
לכתוב.
להתקלח?
לישון.
מוסר השכל: אם שותים לא נוהגים- גם אם אין חברים. אבל היה כיף. אלך לקנות את השיר שלה אולי. מגיע לה טיפ.