1- לעולם אל תורידי שערות ברגלים אם אין בכוונתך לשכב עם הבחור.

2-  בהגיעכם לשלב החשבון, העמידי פנים שאת בחורה מתקדמת והתעקשי לשלם מחצית מהסכום.
אם הוא מסכים – אל תסכימי לפגושו לעולם.

3- כל עוד לא היה מגע פיזי, את יכולה לעשות מה שאת רוצה

4- כשמדובר בעבר - שקרי כאילו אין מחר.

6- מנשק טוב לא בהכרח מזיין טוב ,אבל במקרה שנפלת על מנשק טוב, את מחוייבת לבחון את איכות הזיון.

 

היום בבוקר אחרי שכתבתי את הפוסט על הבוקר שלי נכנסתי לבר הקבועים שלי שם מחכים מספר בלוגים שלא כל כך טרחתי לשים במועדפים (מנוי) אלא שמתי אותם שם להמשך התייחסות בעתיד. חזרתי אל הבלוג של עלמה. מצאתי שם ברשימות שלה את ספר החוקים לרווקה הצעירה.
לא כל כך ידעתי מה לומר. הפסוטים השאירו אותי במצב הידוע לעורכי הדין ותלמידי המשפטים מביניכם כ"המשך עיון" או" צריך עיון" או איך שאתם לעזאזל קוראים לזה בשפה שלכם. המשכתי לעסוק בזה בפרוססור שלי במהלך היום על אש קטנה עד שחזרתי הביתה, עת ראיתי שוב, את העוצמה של העזריאלים מול עיני בירידה של קפלן אל הכביש הראשי. או אז נפל לי האסימון מה הטריד אותי בפוסטים האלה.

העניין הוא בחוקיות שבדברים שלה.
כשיש חוק ליחסים, יש חוק ל(מ)שברים.
חוקיות היא גְדרָה, חוקיות רואה שחורות, בחוקיות אין חופש לזולת- הוא תמיד תחת השגחה, זה צעד כופה. האחד משגיח על השני, אין שם חופש. משתמשי חוקיות נדונים (ואתם/ן מוזמנים לא להסכים איתי) למצבים של חוסר סיפוק מקשרים. אין שם חופש, אין שם דרור. מבחנים נועדו מלכתחילה כדי לרבד ולבצע סלקציה- מי מוצלח, מי פחות מוצלח, מי לא מוצלח. איך אפשר לחיות כך?
כשחיים מתוך פנטזיה מסוימת על הגבר או האשה, מהר מאד תגלו שהוא לא מי שחשבתן שהוא והיא לא בדיוק מה שדימיינתם כשהתחלתם לצאת איתה. ונראה שחוקים הגיעו מתוך נקודת הריסוק של הפנטזיה במציאות.(ושלא תבינו לא נכון- התפקעתי מצחוק ומכיף כשקראתי את הבלוג). ואז ברגע שהמציאות לא עומדת בחוקים של הפנטזיה, הפה מצליח להוציא משפט כמו: "מנשק טוב לא בהכרח מזיין טוב ,אבל במקרה שנפלת על מנשק טוב, את מחוייבת לבחון את איכות הזיון." או "לעולם אל תורידי שערות ברגלים אם אין בכוונתך לשכב עם הבחור."
הפוסטים האלה השאירו אותי עם טעם של קמפארי בפה... וזה מעניין, מיד אחרי שקראתי הלכתי להשאיר הודעה במסרים שם שיש לי מה להגיד אבל אני לא יודע בדיוק מה...
והנה... קמפארי, זה משקה שבטעימה הראשונה שלו הוא מתוק, אבל בסופו נותר אפטרטייסט של מרירות.