היא ישנה בסלון. שוב נרדמה מול טלויזיה בקולי קולות.
הלכתי להתקלח.
בדידות קיומית, חשבתי לעצמי. אין דבר שאני יכול לעשות. מה אוכל לעשות?
סיימתי להתקלח, הלכתי לסלון בתחתונים. סגרתי הטלויזיה מהכפתור.
בדרך למטבח חיכה לי פתק על המדף: "שנה טובה מאמא". היא קנתה לי אותו בשוק, את היומן לשנה החדשה. "מה, 11 שקל אני לא אקנה לך יומן?" התחלתי לבכות, אני בוכה וכואב לי.

 

פגשתי אותה במקרה בדרך לעבודה. היא היתה באוטו. באה לתת לי אותו כדי שאוכל לחזור הביתה. בשניה הראשונה היא אמרה  שאני עצוב, שהעינים שלי כבויות כבר שבועות. אמא שלי אף פעם לא טועה.
הסתכלתי בכתב היד שלה, כתב היד שאני תמיד אוהַב. זה כתב יד שכבר בערך עשר שנים אני אומר לעצמי לשמור במגרה, במעטפה, כדי שיום אחד, כשהיא כבר לא תהיה, אני אוכל להסתכל עליו ולהזכר בה באהבה ובכל הדברים שהיא עשתה בשבילי.

 

פתחתי את המקרר. היתה שם חבילת פסטרמה דלת קלוריות חדשה. המקרר תמיד גרם לי להעריך אותה. בעצם מגיל 17. כשהבנתי. דיברתי עם אחותי בטלפון היום. אמרתי לה שאמא בוכה כל הזמן. אז היא אמרה שהיא קנתה לה כרטיס. אני יודע אמרתי. אבל זה לא זה. אני חושבת שזה בגלל שאין לה תכניות. אין לה תכניות.  זה פתאום הסביר לי מה שאני יודע לגבי עצמי- שהעתיד נותן לנו את ההווה שלנו היום, ואם אין לנו עתיד, ההווה שלנוחסר תקווה וחסר משמעות.
כתב היד שלה, בתוספת המקרר, כשהיא שוכבת שם על השפה בסלון... היא בוכה לי בטלפון.....