| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 7/2008
בין הבטן ללב
יש לי תחושה שזה נגמר.
יותר מדי מחוות פנים היו שם.
"חוסר תקשורת היא בעצמה תקשורת" ואני כותב את זה לעצמי על מנת שאדע אחר כך שחשבתי על זה עוד קודם.
זה היה קצר. אני עוד לא מתאבל על זה, אבל זה אפילו לא שהבערה כבתה, פשוט כל מיני דברים נכנסו והתקשורת פסקה.
מכיוון שאני כל היום בבית והיא זו שבאה והולכת אני חושב שמוטל עליה תפקיד הלהגיד מתי נדבר.
היא אמרה לי נדבר יותר מאוחר, או מחר, והרמתי לה גבה, אולי שתי גבות של בסדר. לא נראיתי מתלהב מדי,
אולי היא רוצה ולא מראה, אולי היא לא רוצה, אולי היא עוד לא יודעת. אולי היא חושבת שאני לא רוצה. אבל שלחתי לה מכתב. מעניין אם היא ראתה אותו היום בכלל. אם לא, היא תראה אותו מחר בעבודה, או היום בלילה במחשב. קצת מאוחר, אבל בסדר.
אבל מה שאני כן יודע זה שאין חזרה בלי התרככות וזה הצד החלש שלה.
היא לא רוצה להקדיש זמן ללתקשר איתי עכשיו. היא רוצה להקדיש זמן רק לאמא שלה. סדר העדיפויות שלה ברור, אני לא נמצא בו.
אני לא יודע אם היא נהנית או לא, אבל זה בטח מציק לה.
הבעיה היא שאצלה יש המון שחור ולבן. אין שום אמצע. כשאין שום אמצע מסתכלים רק על השורה התחתונה. או כועסים או מתאכזבים.
אמא שלי, שאמרה לי בעצם ללכת לגור איתה אמרה לי שיש לה רגשות אשמה על זה.
גם אם אני רוצה לעזוב אין לי כסף לעשות את זה עכשיו ובאמת שוכנעתי כשהיא שאלה אותי את השאלה.
לגור איתה כמו שותפים... זה אולי רעיון, אבל זה רעיון רע. לא?
לא יודע.
מה אני מביא?
מה אני יכול להביא?
בשיחה איתה אני אצטרך להביא רכות, וחום, ואהבה.
אני מתלבט אם להביא את זה עכשיו, כמו משחק, לא לצפות לכלום.
הלב שלי אומר להביא אהבה עכשיו, אבל הבטן שלי אומרת לתת עוד זמן.
מילא כשיש אי הסכמה בין הלב לראש, הלב לוקח.
מה עושים כשיש אי הסכמה בין הלב לבטן - מי לוקח?
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
