1- מה את זוכרת מרצח רבין שאלתי אותה.כל מה שאני יודעת זה שהתבטל לי מבחן באנגלית.
זה כל מה שהיא זוכרת. היא היתה בת 10, כתה ד'. חיילת.
אני לא אוסיף, ואתן לכן להתבשל בזה לבד. זה בעל עצמה גם בלי המילים שלי.
מדהים, כמעט צחוק הגורל, שדווקא היום כשחוק ההתנתקות עבר בכנסת ברוב גדול, וכשמתנגדי ההתנתקות התקפלו בכסאותיהם והצביעו בעד, הוא היום בו ישראל זוכרת את רצח ראש הממשלה. תזכרו- זוכרים את הרצח- הוא יותר חשוב מהאיש.
שוב כמו תמיד, הבורות מביאה לפחד, מביא לשנאה, מביאה לדלגיטימציה, מביאה לאוירה שמאפשרת חציית קווים שהם יותר אדומים מאדומים- הם כבר שחורים. חשבתי על החיילת הזו, עוד 10 שנים היא תהיה בטח בת 28-29- מה היא תאמר על רצח רבין אז? האם היא תשכיל להבין מה שהיא לא מבינה עכשיו?

2- בשיחה גלויה ומצויינת עם חייל הבנתי שאני והוא דומים. דיברנו על קצינה לסבית והתחלנו לדבר על המצב בו קורה לי (וגם לו) שיש המון אנשים-נשים בעיקר- שחושבות שאני הומו. למה? כי אני רגיש, כי אני נראה טוב, כי אני חושב, כי אני אינטיליגנט, כי אני יכול להקשיב, כי אני מצחיק, כי זה טוב מידיי, כי אם זה נראה ככה זה חייב להיות הומוסקסואלי. הוא מצידו אותו דבר. הוא חכם, נראה טוב, רקדן בלהקה, איש של שיחה, אדם טוב, צעיר, תמים, אבל גבר, ולא היה לי שום ספק בזה אף פעם. גם אותו כל הזמן חושבים להומו.
התרגלנו.הבעיה הגדולה בזה כשאני חושב על זה היא לא מי שאנחנו אלא הסטנדרטים של האחרים- הם נמוכים ושטחיים.
וכמו שהוא אמר- הוא שונא סטיגמות.זו כנראה מילת המפתח.