הפוסט הדק והנפלא הזה אומר בדיוק מה קורה לנו בחברה. הנה בפוסט הקודם הראיתי צד אחד שלו, ובדיוק בלינק הזה מגיעה ההוכחה, אבל בצד היפה שלה. אחד הדברים שהחלטתי בחודשים האחרונים זה להיות משתתף פעיל. משתתף פעיל זאת עמדה. זו אסטרטגיה. היא באה לומר שלי יש מה להגיד בעניין הזה שהוא החיים ושאני לא מאמין שאני לא יכול לעשות הבדל או שאני קטן מידיי כדי לעשות אותו. אין אנשים קטנים מידיי- יש רק אמונות קטנות מידי. כמו שאני החלטתי להיות פעיל בשיעורים , ושמאותו רגע- כיף לי ללמוד יותר מאי פעם כך אני בוחר להיות פעיל פוליטי ע"י כתיבה (כאן בין השאר) וע"י הבעת העמדות שלי מול אנשים. אני לא מאמין שאני לא יכול לעשות הבדל- ועכשיו אני אהפוך את זה לחיובי- אני יכול לעשות הבדל. יום אחד, לפני 9 שנים אמר רבין בעצרת ההיא: "אלימות היא כירסום יסודות הדמוקרטיה". עם השנים, חוץ מאשר המצב בו האמירה הזו משתמרת כנכונה היא גם התחדשה והפכה להיות: "אדישות היא כירסום יסודות הדמוקרטיה". אדישות פושעת בנו, חותכת אותנו. אסור להיות אדישים כי אדישות מובילה לאדישות. היא כמו אופיום (להמונים)- היא מרגיעה- ואז אנחנו שונאים את המדינה על מה שהפכה להיות- למשהו שאנחנו שונאים- אבל מה אנחנו עושים למען זה שנותן לנו את הזכות להתלונן כך? הרי לא עשינו דבר חוץ מלשבת בבית ולעשות ביד עד שיכאב לנו הזין מרוב שיפשוף שהפסיק כבר להיות נעים! רק פעם אחת יצאנו מהאדישות שלנו, אנחנו השמאל, הישן, המפוטם, זה של תל אביב ורוב הארץ צפונה. זה היה ב-98 כשהתעורר העם וקם להפיל את ביבי מהשלטון. זה היה חשוב, זה היה נכון. זו היתה מהפכה מלמטה. אחרי זה חזרנו לישון. אנחנו צריכים לקום, הזמנים שלנו חשובים מידי, לישון אפשר בלילה, לא צריך ללכת ברחוב ישנים.

אדישות גורמת לנו לשנוא את עצמינו (והשנאה גורמת לעוד אדישות בתור משכך כאבים) ואת אחינו האזרחים. אנחנו שונאים אותם כי איפשהו אנחנו משקרים לעצמינו שבגללם אנחנו צריכים לקחת משככי כאבים.  אנחנו משקרים לעצמינו והגיע הזמן לקחת על זה אחריות.