| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 10/2004
ויאטנם בין-גלקטי
ויאטנם בין גלקטי הגעתי בשתיים.
הזוגה שלי ואני לא היינו במצב רוח.
ניסיתי לרקוד, באמת ניסיתי, לא הלך לי. נסיונות לשחזר עלו בתוהו, החלטתי לוותר מראש. מה שלא בא בקלות עדיף לו להישאר חבוי.
רק מחשבות היו לי בראש, וזה טוב, כי כל הערב רק ראיתי טלויזיה. וטלויזיה היא אם אימה של הבלטה. אבל זה לא טוב לחשוב במקום שבו הרגליים אמורות להוביל.
רק נכנסתי התחילו לי המחשבות. וחיפשתי. וזה לא עזב אותי. אז הפסקתי לחפש והלכתי להתיישב על הבר. הייתי לבד. ולא עניין אותי שום דבר חוץ מלהשיג לי עט לכתוב. אבל כשהברמנית נתנה לי עפרון שאין בו אפילו חתיכת חוד לרפואה החלטתי לוותר. לפעמים חייבים לכתוב פוסט- גם אם זה באמצע מועדון- אבל כשאין עט עושים לט גו. גם להפסיק להיות ברמן חשבתי היום.
לא אהבתי את המועדון היום. הוא היה ריק מידיי, הרגיש לי כמו מסיבת כתה בפסק זמן של כתה ו' עם העמוד המזויין הזה באמצע הרחבה. והמוזיקה, מה נסגר עם המוזיקה?
אבל בסוף כן השתחררתי. השתחררתי כשהפכתי שתי בנות שם למטרה שלי. עליהן שמתי את התוית, גם בלי לדעת שהן מי שחשבתי שהן, עשיתי קופי פייסט, ליפּ אוֹף פֵייתְ', איך שלא תקראו לזה- הן היו אלה שחיפשתי וזה מה ששיחרר אותי. התחלתי פתאום לרקוד.
והגוף שלי לקח אותי שבועיים אחורה למסיבה ההיא שהייתי בה על טיל. אבל כמו שהוא לקח אותי ככה נעצרתי- השרירים שלי אמרו לי שאני לא חם, הנשימה נעתקה לי, וחומצת חלב התחילה לנזול לי מהמוח אל כיוון מטה. שמחתי שהייתי, שמחתי שהלכתי.
נהגתי באוטו שלה הביתה. זוגתי שרק נפרדה מחברה שלה שהספיקה ביינתיים להתאהב במישהי היתה מבואסת ושתויה. הלכנו דרך דיסקוטק אתיופי (שאני מתכנן לבקר בו) אל הקיוסק אל האוטו. הזמנתי אותה לקפה, היא גם אכלה משהו. קבענו להשאר בקשר.
מצאתי לי זוגה לריקודים. זה משהו שאף פעם לא היה לי.
היא הלכה, אני פה.
הכי טוב.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
