הגעתי לככר....
ראיתי את האיש הזה שוב. כמו בשנה שעברה.

 

העצרת היום היתה אחרת.היו בה מעט אנשים. לא היה לחץ. נאמר שהיו רק מאה אלף.

שמתי לב להמוני הנוער שהגיע, זה עשה לי טוב. רוב המונים של נוער עובד ולומד. אמרתי: יש עתיד. מצויין.
אבל מה ששמתי לב הוא שהם לא מקשיבים למה שהולך שם. הם שם כי זה מקום חברתי. זה מקום של מאסט בי. זה אקט חברתי. חייבים להיות בו.. זה הפריע לי. אנשים דיברו והיה רעש. לא היתה הקשבה ואמרתי לעצמי שמשהו נעלם.
ואז חשבתי על זה שאני משווה את זה לשנים שעברו ובעיקר לשנה שעברה. הטקס בשנה שעברה היה סוג של דבק חברתי. היה קשה יותר לפני שנה והאהבה שהציפה את ככר רבין- כולם היו צריכים אותה ובגלל זה הפעם ההיא הרגישה כל כך טוב. ואז התחלתי לחשוב בכיוונים אחרים. אולי עכשיו כבר יותר טוב. אולי עכשיו כשיש התנתקות בהסכמה רחבה מאי פעם העתיד איכשהו זוהר יותר. אולי עכשיו כשאנחנו מחזקים את שרון אפשר להיות קלילים יותר בעניין הזה.
היו הרבה מאד זמרים והמון הופעות . צביקה פיק, מיקה קרני, זהבה בן, ארקדי דוכין, ועוד כמה... היה הרבה יותר קליל... אביב גפן. ואז הגיעה המחשבה השלישית- אולי מעכשיו זה צריך להיות שמח יותר. אין סיבה שלא. הרצח קרה בערב הזדהות והיה כל כך שמח. אולי זו המורשת. מורשת של שמחה. של תקווה. של בלונים. אולי אין בזה רע.
באביב גפן כבר רקדתי. הייתי היחידי שרקד בסביבה שלי, ובפעם המי יודע כמה- כולם הסתכלו עלי. רקדתי עם המצלמה ביד. זה היה קטע מטריף- זו היתה הדרך שלי למחות על הרצח וזו היתה הדרך שלי להסכים עם השיר של אביב, וזו היתה הדרך שלי להיות אקטיבי ולהמשיך את מורשת רבין ואת דרך השלום. זו היתה הדרך שלי.

 

נ.ב- אלה התמונות הטובות ביותר. כל אחת מהן מספרת איזשהו סיפור וכדאי לשים לב לכל אחת ואחת. אף אחת לא מיותרת