קראתי עכשיו את מלפומנה. מלפומנה גדולה. גרמה לי לחשוב. אני מאד מעריך את הפתיחות. אני מעריך דברים שאני שואף אליהם.
גם לי היו קשרים עם בלוגריות. גם אני חושב שזה מקום נפלא להכיר אנשים, ואני מסכים איתה שיש מקום לשים את ה"התמסרות" בכבליי הגיון ומחשבה, כי מאחורי כל בלוגר, בלוגרית, עלול להתגלות מישהו שלא ידענו על קיומו. וזה לא שאני מטיף לזהירות, כי אני לא, אני מטיף להקשבה אל הלב. פאולו קואלו כזה אמרה לי אחת, כתבתי את זה בתור ירידה עצמית, עכשיו יצא שנעלבתי. אני לא מאמין: העלבתי את עצמי. זה כזה סטארטאפ. ממש נעלבתי עכשיו אלהים מה עשיתי.

הלאה.
היום הזה התחיל עצוב. לא כי היתה לי סיבה, פשוט כי דלף ממני עצב, ואני מחייך עכשיו, כי זה כל כך נפלא הדרך שבה התמודדתי עם זה. לקחתי לי דיסקמן לבצפר,שמעתי אותו באוטובוס ובדרך לשיעור, והייתי עם עצמי, הייתי עם עצמי כמו ששנים לא הייתי, עם סינגל אחד, מנותק מהעולם.
וכמו תמיד כשאני מנותק ומתמסר (לעצמי) אני מכיר אנשים. הכרתי היום שתי בחורות עם עיניים כחולות.
וזה באמת שזה לא שהן יפות, כי הן יפות, הן נפלאות ביופיין, אבל האופי, היופי, הפנימי.

דיברנו על הנדסת המחשבה. אני לא הוצאתי מילה. התכווצתי בספסל לידה והקשבתי למחשבות שלי יוצאות לה מהפה.
סיפרתי לה שאני כותב ושאני קורא לאקט הזה הנדסת המחשבה. היא אמרה שזה תיאור מתאים.
ישבנו ודיברנו על שליטה ושחרור לשם למידה.
אני אמרתי שליטה, היא קראה לעצמה פריקית של שליטה אם כך. שנינו לומדים להיכנע ולהתמסר ללמידה, היא פשוט מדברת בצורה משכילה יותר, אני אוהב את זה.
אמרתי לה, שבצורה ובריאנית (בצחוק) הדרך היא איפשהו באמצע:
את מי שאת (מנתחת מעמיקה ומהנדסת) וגם מתאמנת בלשחרר כדי ללכת לביצפר.
להיות צד אחד זה פשוט לא שווה- צד אחד לבדו לא יכול להתמסר לביצפר. הצד השני לא יכול לבסס מחשבה ביקורתית רפלקסיבית.
הדרך היא באמצע. תמיד אמרתי.

מעטות הפעמים שרציתי לנשק מישהי כביטוי המשלים את הלך המחשבה שלי. זו לא היתה משיכה פיזית, זה הגיע מהלב. להיות גם קרוב מנטאלית וגם קרוב פיזית. אידאלי. היא ואני בחיים לא נהיה ביחד. זה מה שכל כך משחרר בזה, אפשר להתקרב בצורה אחרת.

על הבחורה השניה רק אומר שהיא פולניה שממש התלהבתי ממנה. בעיקר כי היו לה עיניים כחולות והיא היתה מצחיקה. עיניים כחולות, כמו לאחיין שלי, גדולות ושאפשר לטבוע בהן. רק בשני צבעי עיניים אפשר לטבוע. בכחול ובשחור. בכחול הרבה יותר כיף