הלכתי לפגוש היום חברה יקרה מהמלחמה. הכרתי אותה במהלך מסיבת עיתונאים שערכה עיריית חיפה ביום שנפלו עליה הקטיושות הראשונות, אז ברכבת. המסיבה היתה באולם הישיבות של העירייה והיא הפיקה את השידור לערוץ שידור כלשהו. אני התחלתי איתה והיא התחילה איתי בחזרה.
מאז נשארנו חברים.
היום, מסתבר, חגגנו לנו את החצי שנה להיכרות בינינו, ישבנו על ספסל בשדרות רוטשילד ודיברנו על החיים.
אחרי שהלכנו להסתובב בשדרה, בשינקין, בקינג ג'ורג' ולבסוף אחרי שנפרדנו, שמתי פעמיי לכיוון האופנוע שלי שהחנה בגאון בשדרה היפה.
הלכתי לי ברגל וחשבתי על החיים. מזמן כבר לא הלכתי ברגל ככה סתם. ראיתי זוגות צעירים, ראיתי אבות, אמהות, ראיתי כלבים, גני משחקים, צל, שמיים, ילדים, אופניים, מרפסות ודשא.
כמה דברים צריכים לקרות לי בחיים, ואני כותב את זה שוב ושוב.
הדברים הכי חשובים לי בחיים עכשיו, והסדר שלהם לא משנה הוא:
לעזוב את הבית ולמצוא לי מקום. הייתי שמח לו יכולתי לחיות לבדי אבל שותף/ה גם יתקבל. 400 דולר יש לי. מישהו מחפש?
לבנות לי אתר חדש שאוכל ליהנות ממנו כי
אני רוצה לשווק את עצמי בחו"ל, כי הארץ קטנה ואני מתאים יותר לעולם הגדול.
לחסוך ולקנות לי עוד מצלמה. כבר יש לי חמישית מהסכום. רק נותר לסגור אותו ולחדש כל חודש.
תחילת קריירה מקבילה- יש שם משהו- נדרשים תעוזה ואינטליגנציה רגשית.
עד כאן בנושא הזה.

עכשיו, כל פעם שאני מספר למישהי או למישהו מה אני רוצה בבחורה הם אומרים לי "יש לך סטנדרטים גבוהים", כמו מתריסים כלפיי.
אז אני אומר להם "מה, שתהיה חכמה ועם אינטליגנציה רגשית? נכון, הסטנדרטים שלי באמת גבוהים".

תעשו לעצמכם טובה ותקראו את האיש הזה שהוא ניצחון מהלך.
פעם המצאתי לעצמי מושג. היו שואלים אותי למה אני צוחק. אמרתי שאני לא צוחק, אני מנצח.
הצחוק שאתם תצחקו מהאיש הזה הוא צחוק של ניצחון. רק אז תוכלו להבין את דבריי. אחרי כל הבלוג שלו.
להקדיש לו פירגון יהיה קטן מצידי. אין לי שום דבר שאני יכול לתת לו. אני יכול רק ללמוד ממנו ולקחת ממנו, לספוג ממנו.

כן טוב...

יום ארוך עבר על כוחותינו. אבל נהניתי. עבדתי 10 שעות בבר, לבד... כמעט בלי עזרה... אבל עם כל כך הרבה אהבה מסביב. לפחות ככה אני הרגשתי.

העיסוק שלי מסובך שם. לא קל לברמן וגם להכיר את הקופה הרושמת וגם לנהל אותה וגם לזכור הכל וגם לא לעשות טעויות. אז עשיתי טעויות. אבל הבוס שלי כזה חמוד. והבעלים כזה חמוד, ושני הטבחים כאלה חמודים, והמלצריות, הייתי הופך אותן לחברות שלי. ומאחת מהן קיבלתי טיפים לצרפת. היא מבוגרת ממני, וטיילה כבר ברוב העולם וגם בצרפת היא היתה. נקודות למחשבה קיבלתי שם.

והיפהפיה, הזמנתי אותה למחר גם, נראה מה יהיה. היום היא אמרה שני דברים אחד אחרי השני.

הראשון (שבעקבותי עלה בי מין חיוך)= היא נפרדה מחבר שלה (זה לא אומר שהיא רוצה משהו איתי)

השני, כשהזמנתי אותה למחר- "עוד לא השלמתי איתו"...

זהו.
אז כמו שאמרתי לחבר, אני נהנה ממנה מרחוק, הרי גם ככה לא יקרה איתה כלום, היא הרי מעשנת, זה בחיים לא יקרה. אז אני מפלרטט איתה קצת וקצת מתרגש לידה, אבל זה כל כך אפלטוני מידי, שאין מצב למשהו אחר.
אז מחר אני הולך להופעה. לפחות עם חבר אחד. נראה, מתחילים להשקיע.
השלב הבא בקשר לטיול שלי, להתחיל ללמוד צרפתית. חבר שלי למד איטלקית, אני אלמד צרפתית.
אני חושב.. שהתמונה הבאה... מספרת משהו:

אני בונה גשרים

i'm like dying here
dying to go out
dying for a shower
dying to meet people
dying for a girl
dying for a party
dying for sport
dying for social
dying for work
dying for tomorrow
dying for france
sying for the french girl
dying for french lessons
dying to be in a vineyard,
near the grapes

bise
au revoir

חוצמזה היה לי אחלה ערב.

בעודי רואה טלויזיה במטרה להעביר מולה את הערב מצלצל הפלאפון.
אוהב מה-ל'אנטריקוט בפינת אחד העם ונחלת בנימין מתקשר אלי: קיבלתי את הטלפון שלך מעומר "אני צריך רק ברמניות" מהפאשה. יופי, מתי נפגש, מחר, היום, 23:30. הייתי שם, פתאום חברות צרפתים נוספת נכנסת, הוא לא יכול לדבר, ואני יצאתי עם אחותי לבלות, היא נוסעת עוד יומיים. דיברתי איתו רגע, קבענו למחר בשלוש וחצי. חצי שעה, דיבורים הכנות שללללה וכו'.
אחותי רצתה ללכת לדפוק שלא רצה לתת לי את הכסף, היא הרבה יותר לוחמנית ממני, הוא היה סגור, נסענו לז'בו, הבר האהוב עליי. החליפו שם בעלים אבל המקום האהוב עלי נותר כשהיה. מצויין. לקחתי וויסקי סינגל מאלט (שאף פעם לא שתיתי, בושמילס 10 שנים) ואחותי לקחה גרנד מרנייה (ליקר תפוזים סופר איכותי סופר חזק) והתחלנו לדבר קצת כשאחותי שאלה איך מכינים אפל מרטיני. אמרתי שאני לא יודע והימרתי על מתכון, אחרי זה שאלנו את הברמן ואת הבעלים ואת הברמן שישב לידו וכך התחיל ערב אלכוהול ואפילו טעימות, שתינו שני שלוקים משני וויסקים אחרים וגיליתי את  הוויסקי שאני הכי אוהב, וויסקי מחיטה... לא ארחיב, אתן לא תבינו וזה לא משנה. האלכוהול עלה לי לראש, הלכנו משם בכיף ובהנאה ואחותי רצתה לבדוק אם הלמון עדיין קיים. במקומו מצאנו מקום אחר עם הופעה של אריאל זילבר- 0 כסף, נכנסנו, הופעה לקראת הסוף, אבל היה כיף לא נורמלי, עם עוד 45 דק' של הדרן.
הרגשתי כמו בניו יורק, שם בכל בר כמעט יש הופעה כל יום. הרגשנו נפלא, כי אריאל זילבר, והוא כל כך קרוב והכל כל כך לא אמצעי, היה נפפלא והוא זמר כל כך נפלא וצרחתי ומחאתי כפיים ושרנו והיה נפלא. ולידינו היה בחור ובחורה, התחלתי לדבר איתם ואחרי זה פשוט התיישבתי על הבר, על הדלפק. היא התיישבה לידי.בלונדה חמודה וקטנה עם מבטא שלא כך כך התעסקתי בלהבין (אמריקאית ששאלה אותי כמה זמן הייתי בניו יורק והופתעה כשעניתי לה שבסך הכל הייתי שם 5 שבועות מהחיים שלי) מאיפה הוא. הרגל שלה נגעה בשלי, הזרועות התחככו, ובסוף איכשהו החזקנו ידיים לחצי דקה... נשבע לכם לא אני התחלתי. בסוף שאלתי אותה אם אני יכול לתת לה את הטלפון שלי. היא אמרה לי כן.  רק שיש לה חבר. "אז אני לא אתן לך את הטלפון שלי" אמרתי בתחושת פיספוס קלה. אך זה לא שינה. היה לי כיף, היה לי טוב. לא חיפשתי באמת כלום וגם אם שאלתי... ולא קרה כלום... אז יופי... אתם יודעים מה הנוסחה... כשלא מתאמצים... הן באות, ואני רק בתחילת דרכי
אז ככה זה אצלי עכשיו- פתאום מישהו מתקשר אלי להזמין אותי לעבוד אצלו (הון חברתי כבר אמרתי?), מחר יש לי ראיון בסלקום, מחרתיים בויזה, מחר בצהריים את המסעדה, היום בערב דייט עם אחותי (שהתחיל בכלל בלראות את תחילת "ואת אמא שלך גם" שלא סיימתי לראות) שנגמר עם הופעה של אריאל זילבר וריח של סיגריות מהבגדים.
חוק טבע- כשמתחילים להיות בפעולה בנושא אחד, העולם מתחיל לרקוד איתך גם בנושאים אחרים

 

אמרתי שאני אתן הזדמנות ונתתי. עד שהתקשרה אלי ההון החברתי שלי וסדרה לי למחר ולמחרתיים ראיונות עבודה בסלקום/ויזה. אם לא ילך, אני כבר מוכן לקפוץ באנג'י. זה ליד הבית שלי, אני אלך, אעבוד, אעשה כמה שאעשה ושלום על צרפת.
מוזר, כבר קיוויתי שלא יקרה כלום ואלך לעבוד בבאנג'י ליד הבית (באנג'י למי שלא הבינה- עבודת עבדות, לחיילים משוחררים ונוער)- זה נראה לי חלוצי מאד. טוב, אולי זה עוד יגיע
דבר שני, התקנתי לי בבילון שוב... ואתחיל.ללמוד.

היום גם נפלה עלי מוזת ספרים. הלכתי ברחבי הבית ואספתי לי כמה:
הטבלה המחזורית-פרימו
הזהו אדם-פרימו
האדם מחפש משמעות (פעם שניה)- ויקטור
עפיפונים- רומן.

נראה לי קציר יפה ליום עבודה.
גם קיבלתי מכתב, חמוד מאד...

---

ותוספת קטנה של הומור בריא

תמונה: הייתי ברמן בבית קפה בנמל, היה איי ברמן אתיופי שתמיד סיפר שאחרי הצבא הוא עבד בשתי תחנות דלק משמרות כפולות כדי לעשות כסף ולקבל את המענק ובמקום לישון בבית היה ישן על הדשא בתחנה והיה הולך לעוד משמרת וכו' וכו' וכו' ועל אף שאמרתי לעצמי שהוא משוגע ושבחיים לא הייתי יכול לעשות את זה, קינאתי בו בסתר ליבי, כי אני יודע שאני ישראלי ורוד ומפונק, כמו שאין ישראלים שהם מטפלים סיעודיים או ישראלים שעובדים בקטיף סיזיפי.

---

והיום הבוקר בא
נתתי לעצמי עוד שעתיים לישון, השלמת שעות שינה מהסופשבוע
קמתי מעט עצוב, על אתמול, מי מכן שיודעת- יודעת
אתמול הגעתי למסקנה שלעבוד בשכר מינימום זה טוב לאגו, לעבוד באשפתות זה טוב לאגו. כשצעירים, העיקר להשיג עבודה. אחרי זה, רוצים יותר כסף, מוכנים פחות לקרוע את התחת, שלא לדבר על עבודות עבדות כמו של נוער... לזה קוראים פינוק. אני הולך לתת לעבודות "בסדר" עוד יום אחד לבוא אלי, שלחתי אתמול קוח"ים נוספים, אני נותן צ'נס עד מחר. אחרי זה אני קופץ באנג'י ושאלהים יעזור.
אם יש משהו שלמדתי על עצמי בשנה האחרונה מכתיבת הבלוג הזה, הוא שאני מגשים את היעדים שלי. זה אולי לוקח זמן, אני אולי מאונן עליהם עם דיו מקלדת או בחלומות, אבל אני יוצא להגשים אותם בסוף. קריאה מהירה מאששת את דבריי. הנה נהייתי ברמן, הנה כבר היתה לי חברה, הנה התחלתי גם ללמוד מגדר, הנה אני כבר עולה לשנה ג', הנה כבר הייתי פעמיים בניו יורק מתחילת הלימודים, הנה כבר נרשמתי לקאנטרי וכבר הספקתי לחדש את המנוי- להרים משקולות ולשחות בבריכה, הנה דיברתי על מצלמה ואני הולך לקבל אחת שלא חלמתי שתהיה אי פעם שלי-פרויקט הצילום שלי יצא לדרך במוקדם או במאוחר ואז אהיה בעצמי אחד הבלוגרים שיש לו בלוג צילומים- או לא. מבחנה חברתית גם לא הייתי קקטוס. היתה לי חברה, יצאתי עם כמה בנות, חידשתי קשרים ישנים והעפתי קשרים נושנים, הכרתי חברים מהאקדמיה וגיליתי שאני אהוד ומקובל בשדה חברתי שמעולם לאהיה לי ממש חשוב להיות בו כזה. והנה עכשיו, המטרה הבאה שלי באמת זה לחסוך כסף ולצאת את ארצי, זו המטרה הבאה שלי, לפני שאני אהיה מאמן, זו מטרתי הבאה, אני עומד לחתוך את חבל התבור התרבותי שלי שמאיים על הביטוי העצמי שלי.