|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אח שלי גיבור
היה אתמול סופר כיף בערב.
במפתיע החלטתי ללבוש את האנג'נירד הקרועים שלי והרגשתי נהדר.
יצאתי, ביליתי, יצאתי לצלם, חזרתי לבלות ואז אפילו עברתי מקום בילוי.
שני צלמים החליטו שהם עושים איתי בונדינג, ממש בונדינג, כזה של צלמים, כזה של קליקה, כזה של "בוא אח שלי גיבור אני אשמור לך על הגב ואתה תשמור על שלי".
ואני בכלל מחכה להתקשר להיא מהעבודה השנייה.
אתמול כשדיברתי עם הנאיבית שסיפרה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית ושהיא יודעת את זה טוב טוב עמוק בבטן בפנים איפה שהלב כשיש פרפרים איפשהו שם בַּשמונה קילומטר מעי שלנו, הזדהיתי איתה מאד בתחושה, הכל כך מוכרת לי, וסיפרתי לה שאני באותה מידה, אהיה מאמן. כשדיברתי על זה נזכרתי שבספר המחזור שלי, זה של כתה י"ב, כתבו לי משהו בסגנון "יוזף ברויר, תוך כמה שנים מנחה סדנאות התפתחות עצמית" או משהו כזה... Little did they know
מעבר לזה, הגעתי להכרה שמיציתי את ההתפתחות העצמית שלי במקום בו אני גר.
שלא כרגיל, למרות שאני עומד ברובן- לא אצא בהצהרות. יש דברים שהשתיקה יפה להם.
| |
על ביטוי עצמי
בשבועיים האחרונים אני עונה שהכל מצויין כששואלים אותי מה שלומי. זה שנתיים שלא עניתי ככה, ואני תמיד אומר את האמת בנוגע לשלומי. עכשיו שלומי טוב, תודה ששאלתם. אני מרוצה מהעבודה שלי, משתמשים בי יותר ואני בתמורה נותן עבודה ברמה גבוהה. זה גם תמיד כיף כשרואים את העבודות שלי בחו"ל ושולחים לי מייל שרוצים להשתמש בהן, בין בחינם ובין אם תמורת תשלום. זה קרה עוד פעם הבוקר אולי בפעם החמישית או השישית, הפעם ממגזין בארצות הברית. אין זה משנה מה יקרה עם זה, מוקירים את העבודה שלי וזאת עובדה. חשוב לי שאני מצליח עכשיו בעבודה שלי. בעבודה שלי אין יותר מדי אנשי מקצוע בישראל, זו ברנז'ה קטנה מאד של אנשים שמכירים אחד את השני והצלחתי להכנס פנימה במקום טוב. אני חושב שהשלווה שלי לא מגיעה רק מזה, אני יודע שלא תמיד אהיה צלם. בד בבד עם הצילום אני מתכוון להשקיע את עצמי בלימודי אימון ולפתוח לי עוד דלת לקריירה נוספת בחיים. אנשים בתקופה שלנו עושים בדרך כלל בין שתיים לשלוש קריירות בתקופת העבודה שלהם שנמשכת בערך 40-45 שנה. אין פה שום כלום עם אמונה עצמית, דרייב או כל שיחה אחרת של הגדלה או הקטנה עצמית, למדתי על עצמי שאלו שיחות בטלות שבינן לבין הצלחה בחיים אין דבר ושום כלום. יש פה את עיקרי הנדסת המחשבה שלי בנושא קריירה שאומרת שאני חי בהווה מתוך העתיד שלי (למעשה,שהעתיד שלי נותן לי את ההווה שלי) כלומר שעתיד מסודר יוצר הווה מסודר (וההפך כמובן, כך שאם אתם בכאוס עכשיו כדאי לכם לשאול את עצמכם מה אתם רואים בעתיד שלכם בתחום הזה, אני מבטיח שתהיו מופתעים מהמִתְאַם שתגלו), בעתיד אני אהיה מאמן ומזה אני אחיה וזה נותן בי מרגוע בכאן ובעכשיו. פשוט וברור. ב- 21 בספטמבר שלושה צילומים שלי הולכים להיות מוצגים בחיפה ואתם כולכם מוזמנים. היום רואיינתי במשך יותר משעה וחצי בנוגע לעבודה שלי על העיר מודיעין שפורסמה כאן בבלוג. למי שלא קרה אותה אספר שבעבודה זו בחנתי האם מודיעין היא עיר מבחינה סוציולוגית והתשובה שלי, נכון לשנת 2005, היתה לא. הפעם הראשונה שהתעניינו בעבודה שלי היה בנוגע לעבודה שלי על מטרוסקסואליות.לא יצא מזה כלום בסוף, הם חשבו שישיגו להם גבר שהולך עם חצאית ושעושה טיפולי פנים בראיון נוסח עופר שכטר עאלק. "לא נראה לי", אמרתי להם והשיחה נגמרה. למדתי שני דברים מפירסום העבודות שלי באינטרנט: ברגע שאתם כותבים על דברים מגוונים אנשים רוצים ליצור איתכם קשר. ברגע שאתם מפרסמים יצירה אומנותית אנשים ירצו לקנות אותה תלוי מה גודל הקהל שלה. יום קסום שיהיה לכם | |
התפתחות אישית
לפני יומיים ישבתי לי במתוקה שעל שפת הסינמטק והורדתי תמונות למחשב שלי שהיה חובר באלחוטי לרשת מקומית.
מאחוריי נעמד לו אדם איתו עבדתי בתור ברמן באנטריקוט. שני מטר של אדם יצוק אך רך במראהו.
ישבנו והתחלנו לדבר, הזמנתי אותו להסתכל בתמונות שלי מאותו היום, הכנסתי אותו לאתר שלי והשיחה התגלגלה אל "מה אתה עושה בחיים", ו-"לאן אתה רוצה להגיע".
מהעבר שלי איתו ידעתי שאמנם הוא נראה רגוע, לפעמים קצת פלגמט באיטיותו, בחור בן 28 שבילה שנים בתור ברמן, דיבר על ללכת ללמוד, אך מעולם לא ניגש לעבודה כדי שתהייה "העבודה" של חייו, שעליה יאמר "אני כך" או "אני אחרת".
התגלגל אותו אדון להיות מדביר, אחרי שעבד קצת בשיווק, אחרי שעבד הרבה שנים בתור ברמן והנה הוא עושה קורסים במקצועות והחליט סוף סוף שאוניברסיטה היא לא בשבילו. אכן יש כאלה אנשים, וטוב שאנשים בוחרים לא ללכת לאוניברסיטה.
יצא שסיפרתי לו איך התגלגלתי להיות צלם, או יותר נכון- איך גילגלתי את עצמי לשם, ומה היו אבני הדרך עליהן דרכתי בדרך לשם ואיך הבאתי את עצמי לחשוב על כסף ואת סוג הסוציאליזציה ("חיברות" בעברית) שדאגתי להעביר את עצמי, והוא ישב שם שותק וגומע את מילותיי ומוסיף שמעולם לא חשב על הדברים כך ושנתתי לו המון חומר למחשבה.
שמחתי על זה שהוא אמר את זה; השפעה על אנשים אחרים בדרך שלהם לגדול משמחת אותי וממלאת אותי סיפוק.
בסופה של הפגישה נפרדנו לשלום, לחצנו ידיים, הוא יצא משם ואני הלכתי אל בית הכסא.
כשיצאתי משם הלכתי לכיוון האופנוע שלי כשפתאום הוא נעמד שוב מאחוריי.
"אתה רוצה את הטלפון שלי?", שאל בנימוס.
"אני אתן לך את הכרטיס שלי, ותתקשר מתי שבא לך", עניתי, בחושבי על אותה הפעם אז שלקחתי את הטלפון שלו... וכשהיינו במקומות אחרים לגמרי וכשקשר שכזה כלל לא היה אפשרי.
"טוב, אולי נצא איזה פעם, נלך לשתות משהו", אמר.
הייתי נבוך, הוא הזכיר לי את עצמי כשאני הסתכלתי על אחרים באותו מבט... איזה מקום זה... מקום של להיות רך כמו רכיכה, כשאתה יכול להתעצב בכל צורה שהיא, תלוי כמה זמן תישאר רך. הו, כה פגיע המקום הזה; הו, כה יקר.
| |
צילומי אושר
התחלתי לסדר את התמונות.
אני לא אגזים אם אומר שכבר במיידי יש לי 10000 קבצים. שלא לדבר על זה שיש לי עוד על המחשב של יזהר שהסכים להלוות לי את הנייד שלו כדי להעביר לשם את הקבצים שלי מהטרום פירמוט.
צילמתי היום בתים מהממים. מהממים. נפלאים. יפים. מרגשים.
אמא שלי רצתה להצטרף. הרי אמא שלי לימדה אותי יופי וארכיטקטורה, היה אך טבעי שאשמח לכך שהיא תצטרף. היא לקחה אותי למקומות חדשים ואפילו צילמה כמה תמונות. קוני שלי היא הארט-ברייקר. אמא שלי התאהבה בה תוך דקה בערך.
צילמנו בתים נפלאים בתל אביב. בדרום. נסענו ליפו... שם לא היה כל כך מה לצלם ממבט ראשון, אז אכלנו גלידה ואבועלפיה על הדרך ונסענו לרמת גן, רק כדי להיתקל בצמד מגדלים מהמם ביופיו. הם לא תאומים, הם בני דודים, אבל כל כך מתואמים במבט שלהם על הכביש ובהתייחסות שלהם לסביבה שמסביבם. אושר
| |
מסתמן לסמסטר הבא: full time life
מה שנקרא- לומדים עובדים
יהיה פחות זמן פנוי אבל לא ביג דיל, זה שווה את ההון החברתי שאשיג.
אמרה לי אחת שזה מאד יפה שכל העבודות שאני משיג הן "תואמות מטרה"
שמעתן? תואמות מטרה!!!
בדיוק.
ככה זה כשיש כוונת מתכנן מלמעלה- דברים נראים בעלי כיוון- ויש כיוון. וגם יש תכנון- אופציה1 היא תכנון- ואם היא תתגשם אני אכתיר את עצמי מלך.
האמת שאנשים ממש צריכים ללמוד לתכנן- זה כל כך עוזר, זה כל כך חמצן, זה כל כך שושנת רוחות, זה כל כך נותן חופש לתמרן (כן- דווקא התכנון)- פתאום אני מגלה דברים, מגלה כיוונים לעצמי שלא דימיינתי כשהמצאתי לעצמי את החזון אז לפני כמה שנים- דברים הסתדרו איכשהו, ואני אחראי לתוצאות ולהשלכות וממש טוב לי איתן.
אשרי האדם השמח בחלקו אמר לי אתמול ברסלבי אחד- התחלתי לדבר איתו ברחוב
| |
clear
1- על רתימה נאמר שהיא:
רתימה היא לגרום לאפשרות חדשה להיות נוכחת עבור האחר, כך שהוא נרגש נפעם ומתמלא השראה מאפשרות זו.
2- היום קיבלתי את המכתב הבא:
"לפני דיי הרבה זמן, לימדת אותי שחשוב לא להשאיר "שיחות לא גמורות". אני לא זוכר אם זה היה המונח המדויק שבו השתמשת, אבל אני מקווה שאתה מבין את הרעיון. אני מאמין שבינינו יש שיחה לא גמורה. הייתי רוצה להיפגש איתך, לדבר. "
זה המקור.
חשיבותה של השלמה. הדרייב שמגיע איתה.
3- היום הייתי מי שאני. מאמן. זה הותיר אותותיו אחריי. עכשיו נותר לחכות בסבלנות. אני את שלי נתתי. הייתי אני.
4- כמו בסיפור הנבואה השמימית (רק יותר טוב), כשאני מקוונן אנשים מתחילים לזרום בכיוון שלי.
5- להיות מי שאני יכול להפחיד. אני לא פוחד להיות מי שאני.
6- בשארית היום עשו דבר אחד שנמנעתם ממנו בימים ובשבועות האחרונים, דבר כזה שאמרתם עליו "אחר כך", "מתישהו", "פעם אחרת". אחרי זה תבדקו איך הרגשתם. אין קיצורי דרך מחשבתיים.
7- אין קירות.
| |
טעון
אתה טעון, בגלל זה מעניין לי איתך.
אני טעון. אני מרגיש את זה, זה מציף אותי. אני טעון.
כל כך הרבה דברים, אפילו לא צריך להגיד אותם, כל כך הרבה דברים. ומוסיקה טובה, מוסיקה טובה כל הזמן, גם כשאין מוסיקה. מצב של מוסיקה- מכירים את זה? מצב של טעון. מצב של אמירה, ועוד אמירה, ועוד אמירה, וביטוי של כמעיין המתגבר- נובע.
והמון מחשבות, ואהבה עצמית, הרבה אהבה עצמית, ומזון, הרבה מזון. ואירוטיקה חברתית, המון אירוטיקה חברתית, כי אני יוצר.
ועתיד. ועתיד.
| |
מסר
לפה- מתכווץ
לשם- מתכווץ
התמונות שלי בראש לא נותנות לי מנוחה. אני חייב עזרה בשלושה מימדים. חייב להוריד את זה על הנייר.
חייב.
אופציה ראשונה- מתרחשת- מחכה לינואר
אופציה שניה- נו תשלח כבר את הפקס הזה
אופציה שלישית- אין מנוס, אתה חייב ללכת לחפש.
ציור שהוא מסר
המסר מחובר
לא משנה מתי.
המסר הוא אחד.
| |
רשימות מהאספרסו
1- רשמים של מאבטח
יש לנו מאבטח בעבודה. יש לנו מספר מאבטחים, אבל אחד מהם משך את תשומת ליבי היום כשהגשתי לו אספרסו קצר, הוא סיפר לי שהוא שומר בעוד מקום, בנמל ת"א, ויש שם המון אנשים ולפעמים הוא דואג כי הוא לא רואה את כולם טוב.
הוא סיפר לי שבלילות הוא דואג, פוחד. בעיקר כשהמסעדה מלאה. הוא פוחד לא לראות אותו שפתאום יבוא. הוא דואג בלילות, הוא דואג בלילות. מישהו מכם פעם דאג לא למצוא את הבנאדם הזה שיבוא לפוצץ?
2- תודה מתוקה, תודה מתוקה, תודה רבה  :
עכשיו תלמדי לאלף הרגלים| לקשור רצונות כמו סוסים| לנשום בספירה לאחור| עשר שניות וללכת
דרכתי רגל ברחוב|שאת שמו הבטחתי לשכוח| הבטחה בלי עדים| מחזיקה לי עשר שניות
ראיתי את היד שלי דופקת על דלת| מתנגשת בעץ לשניה| שאין ממנה דרך חזרה
תלמדי להיות מאמנה כמו עורב| לנשום בספירה לאחור|עשר שניות וללכת
תלמדי להיות נאמנה כמו עורב
לנשום בספירה לאחור
עשר שניות
וללכת
3- המצלמה יושבת לי עכשיו ביד
| |
hope you are well,
good news,
Lilach comes to NY tonight, so she could bring you the
camera by next week.
bye
| |
חיים של ברמן
חיים של ברמן, שהוא גם מהנדס מחשבה, שהוא גם סוציולוג ואנתרופולוג וגם גבר וגם אדם גם יהודי בתל אביב, שזה ליד הבית, שזה אף פעם לא רחוק משום מקום אחר.
נכון, נכון שעבדתי משמרת כפולה, עבדתי מ11 וחצי עד 3 בבוקר, כן, זה רוב היום, נכון...
אבל חוץ מזה עשיתי עוד עבודה. חשבתי הרבה. ראיתי הרבה.
היום גיבשתי את התזה שלי על בנות המקום. יש את היפה, שכמובן חזרה לחבר שלה אחרי שהוא התחנף אליה. היא עזרה לי היום בקופה, עשתה משמרת כפולה כמוני, היה מאד כיף איתה. היא מהדרום הרחוק, אבל יותר חכמה ויותר יפה מהם (וכבר ראיתי את רוב המשפחה שלה, הם באו לבקר) אבל עדיין אין מה לעשות, ה"כפרה עליך" וה"טאץ' ווד" עדיין יוצא ממנה תדירות.
אחרת- כל הזמן הולכת לים. הקטע הבא נכתב עליה תו"כ משמרת:
המלצריות כאן מאמינות באמונות טפלות. כולןם מדברות עם "בעזרת השם", דפיקה על השולחן, ודבר חדש "בטל ומבוטל". בכל פעם שקורא משהו הן יאמרו "בטל ומבוטל" וכאילו עברה הסכנה. זה די מצחיק כשרואים את זה. אחת הולכת לים כמעט כל יום ומתלוננת שהיא מקווה שלא תקבל סרטן מרוב שימוש בטלפון הסלולרי "מה אני יעשה שכל הזמן מתקשרים אלי" היא אומרת. האם זה רק אני או שהיא החמיצה את הנקודה של עצמה עם הקטע של הסרטן מהסלולרי?
ואז פתאום היא אומרת" יואו, נראה לי שלא צמחו לי עוד שיני בינה, אולי אין לי בינה."
ואז הבנתי את העניין. הן הסתכלו במגזין שאנטי, כזה מין מגזין לבריאות הנפש עם יוגה ושמוגה ורייקי וזובי, כזה על דיקור ושלווה, וענווה וכו' והבנתי שהבחורות האלה יהיו כאלה שרק מסתכלות על האנשים האמיתיים שחיים חיים שלוים ומאושרים. הן יכולות רק לדבר על זה, לומר כמה שזה מגניב וכמה זה עושה להן טוב, כזה כאילו, לא אבל באמת שיואו כזה.
והיום יצא לי להסתכל על צרפתים.
והצרפתיות יפות. הן קלאסה. אין לי מילה אחרת, ואני לא משתמש במילה הזו אף פעם. אפילו לקחתי אותה ממישהו אחר. אני פשוט לא משתמש בה, הן קלאסה. הכל בהן יפה. התסרוקת, הפנים, הבגדים שנבחרו לערב, הטיפוח, המבט... הכל מדליק. מדליק. יש לי טבח צרפתי במסעדה. דיברתי איתו ארוכות על התכניות שלי והוא סיפר לי קצת על צרפתים יהודים וישראלים מנקודת מבטו. למדתי הרבה. יהדות צרפתית היא לא כמו יהדות ישראלית. הכיפה שם מסמלת יהדות ולעומת זאת כן היא מסמלת דתיות ונטייה פוליטית. ומה שכל כך הגניב אותי הערב היה שבסוף הארוחה הם ביקשו "סידורים", או במילים אחרות ספרוניי ברכת המזון. אז מישהו מצא אחד, כנראה היה לו באוטו. ואז הם שרו את שיר המעלות, אבל רק זמזמו כי הם לא ידעו את המילים- אבל כשאני חושב על עצמי חי בצרפת ומדבר על היהדות שלי אני חושב לעצמי שלעומתם אני ממש לא יהודי, אני ממש גוי כמעטף למרות שהדתיות שם היא כמו החילוניות פה- לפה ולשם ככה ככה. ואז חזרתי לנקודת המוצא היהודית שלי- אני מגדיר מהי היהדות שלי. אני ותו לא. ואת זה הבנתי כשהם זמזמו את שיר המעלות.
יש הרבה עעל אחריותי שם, והיום הוא הביא את היפה כדי שיהיה לי שקט מהקופה. אז תיזזתי משקאות, ועשיתי את הדבר שהכי כיף לברמן לעשות- להציע משקאות לאנשים. גוד איוונינג, דו יו וונט טו דרינק ווייל יו וויט. אז הכנתי היום
קפרושקה - קפיריניה- רק עם וודקה- כתישת הסוכר, הלימון והנענע עם מכתש עלי
מוחיטו- קפרושקה- רק עם רום- כתישת הסוכר, הלימון והנענע עם מכתש עלי
דקירי תות- עם רום-בלנדר
דקירי לימון- עם ג'ין
מזגתי ג'ק- וויסקי אמריקאי, מזגתי קלוודוס- ברנדי מתפוחים, מזגתי דרמבואי- ליקר דבש על בסיס וויסקי, מזגתי וודקה, מזגתי מרטיני ביאנקו ורוסו- בעצם וורמוט אדום ולבן מתוק, הרבה בירה, והמון יין מסוגים שונים, לפחות 15 בקבוקים.
מה שמפתיע ומדליק זה שאתמול קיבלתי 3 טלפונים בקשר לעבודה, וגם היום קיבלתי 3 טלפונים בקשר לעבודה. נו- שויין, שאלה יהיו הצרות שלי
| |
ברוקלין הול
ברוקלין הול אבל לא בברוקלין.
נערך בפוטושופ, עם מסגרת לבנה.
מוקדש באהבה לניו יורק.
| |
פסל החירות
פסל החירות סגור, אנא חיזרו בעוד שנה או שנתיים.
| |
יהיר ושחצן
ככה קראו לי היום.
עכשיו אלך לעשות את עבודת הבית.
עכשיו אני מרגיש כך:
| |
בהשראתה: ארבעה ימים
אני יושב פה רגע לפני שאני יוצא מהבית
וקורא אותה(את מוקה), ונזכר, שכבר מזמן לא הייתי כנה עם מישהי ושקברתי את הכנות שלי מפחד הגזרה, ואז אני קורא אותה, מדברת על כמיהה ונזכר כמה אני כמהַ וכמה אני צריך את החמצן שקוראים לו להגשים את עצמי. ואז היא כותבת על הריח שלו, והריח שלה משתלט לי על החוש שבאף, ועל החוש שנמצא בתוך המוח, זה שמדמיין, ואני חושב עליה, והיא שם ואני כאן, אבל בערב ההוא, בו הרחתי את גופה, מתרשם מהרגע הראשון בו נכנסתי בדלת וידעתי שהיום אריח את גופה, בפעם הראשונה... והאחרונה.
היא פתחה את הדלת לבושה בשמלת בית צמודה על גופה החטוב מחיים, החזייה שלהשחורה ובולטת מהשמלה ואני רק מדמיין לעצמי מרים אותה ורווה נחת. אחרי זה כבר הרחתי אותה. זה היה חייב לקרות.
הרחתי אותה. ומהר מאד, במקום שנהפוך להיות זוג, לממש את משיכתנו, לישון מחובקים כמו שידענו ברגע הראשון שהתחבקנו, הקמתי את עצמי, שתיים וחצי בלילה, ואהבתי אותה בלב, מקבל את המייל שלה, ואומר שלום.
| |
הראשונה
זה אולי נראה הרבה, אבל דווקא כל העגבניות מראות כמה זה מעט.
וכמו בשיחה של היום, הסוף תמיד בא לפני ההתחלה.
השוק במנהטן. אוקטובר 2002
דיגיטלית,Nikon
התחלה של הגשמה
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
