הלכתי לפגוש היום חברה יקרה מהמלחמה. הכרתי אותה במהלך מסיבת עיתונאים שערכה עיריית חיפה ביום שנפלו עליה הקטיושות הראשונות, אז ברכבת. המסיבה היתה באולם הישיבות של העירייה והיא הפיקה את השידור לערוץ שידור כלשהו. אני התחלתי איתה והיא התחילה איתי בחזרה.
מאז נשארנו חברים.
היום, מסתבר, חגגנו לנו את החצי שנה להיכרות בינינו, ישבנו על ספסל בשדרות רוטשילד ודיברנו על החיים.
אחרי שהלכנו להסתובב בשדרה, בשינקין, בקינג ג'ורג' ולבסוף אחרי שנפרדנו, שמתי פעמיי לכיוון האופנוע שלי שהחנה בגאון בשדרה היפה.
הלכתי לי ברגל וחשבתי על החיים. מזמן כבר לא הלכתי ברגל ככה סתם. ראיתי זוגות צעירים, ראיתי אבות, אמהות, ראיתי כלבים, גני משחקים, צל, שמיים, ילדים, אופניים, מרפסות ודשא.
כמה דברים צריכים לקרות לי בחיים, ואני כותב את זה שוב ושוב.
הדברים הכי חשובים לי בחיים עכשיו, והסדר שלהם לא משנה הוא:
לעזוב את הבית ולמצוא לי מקום. הייתי שמח לו יכולתי לחיות לבדי אבל שותף/ה גם יתקבל. 400 דולר יש לי. מישהו מחפש?
לבנות לי אתר חדש שאוכל ליהנות ממנו כי
אני רוצה לשווק את עצמי בחו"ל, כי הארץ קטנה ואני מתאים יותר לעולם הגדול.
לחסוך ולקנות לי עוד מצלמה. כבר יש לי חמישית מהסכום. רק נותר לסגור אותו ולחדש כל חודש.
תחילת קריירה מקבילה- יש שם משהו- נדרשים תעוזה ואינטליגנציה רגשית.
עד כאן בנושא הזה.

עכשיו, כל פעם שאני מספר למישהי או למישהו מה אני רוצה בבחורה הם אומרים לי "יש לך סטנדרטים גבוהים", כמו מתריסים כלפיי.
אז אני אומר להם "מה, שתהיה חכמה ועם אינטליגנציה רגשית? נכון, הסטנדרטים שלי באמת גבוהים".

מוקדם קמתי היום. לישון הלכתי מאוחר ובלילה חלמתי שוב.
קמתי עם השעון שהכנתי לי וקמתי בלי שמחה בלב.

ובחלומי אני נכנס לבית חולים. לצלם, אבל כנראה שיותר מכך, ושם אני פוגש את צלם הארץ, גבר גבוה, מבוגר, עם זקן צרפתי של שנים עם המצלמה הענקית שלו, ניקון D2H.
בתחילה אני חושב שהוא בא לצלם כמוני, אך מאוחר יותר בחלום מתברר שהוא נכנס לטיפולים כנראה. פעם שנייה שאני רואה אותו בחלום הוא אחרי תספורת. הוא אומר לי שהוא רוצה את המצלמה שלי (צעצוע על יד שלו). לא ממש שואל אותי והחלפנו מצלמות. עכשיו אני הולך עם חתיכת גוש מצלמה גדול ורציני כזה והוא, הוא עם חלוק בית חולים וראש מסופר להלכה, אחרי שתמיד הוא הולך עם רעמת שיער ענקית.
כל החלום אני נכנס ויוצא מבית החולים, ולמזלי יש לי בכיס את אישור הכניסה הראשון שאני מראה כקבלה על זה שנכנסתי בראשית היום. יש שם אפילו ש.ג שבודק לי את התיק ואת האופנוע, ודלפק קבלה שמאפשר לי לדלג על התורים, ובית החולים- הוא נמצא בכלל במקום דיזנגוף סנטר.

אתמול בלילה חזרתי הביתה ואמרתי לה שמשהו בי לא בסדר.
אתמול תפסתי את עצמי שוב מנותק מגופי, לא מסוגל להיות בחוויה שלי כל כולי, לא מסוגל להתמסר, מלא דיסוננס. לשחרר אמנם הצליח אבל היה בבחינת מעט מדי מאוחר מדי, ואפילו ברגע עילי אחד, באמת עילי אחד, גבוה גבוה בתחושת הסיפוק כמעט ובכיתי,וכמעט ובכיתי פעמיים באותו רגע אבל דמעות לא יצאו לי ואושר לא הציף אותי, למרות שפעם ראשונה באמת שחררתי השליטה והתמסרתי למעמד.
רציתי לבכות. משהו בי, אמרתי מאוחר יותר, לא עובד. הוא תקוע. וראיתי את החומות חומות שאין אף אחד לי להן, אף אחת, וראיתי את המעגליות הזדונית בה אני מצוי שבוי כבוי ושאין בילתה
והנה אני אומר פה את האמת לעצמי על עצמי, אני בבעיה
ואין דרך שכלית שאני מכיר, כי הגעתי לסוף דרכי שם בתחום הזה, זה הזמן לנסות שיטות אחרות
ואני עומד ערום ועריה ואני חסר אונים

אני יוצא היום לבלות. מחר בבוקר אני יוצא לצלם. אני מגזים בתגובה שלי לעניין? לא יודע, לא. עצבות קטנה נחתה עלי. נכון יותר יהיה לומר שתקפני חשק לכתוב כתיבה עצובה. אני מדבר עם חברה במסנג'ר. זו שיחה שמזכירה לי קצת מה קורה פה בעולם הרגשות. היא הזכירה לי שיש לנו פגישות עם אנשים בה פתאום אנו חווים אינטימיות. פתאום אנחנו מתבלבלים ומתאהבים בהם. אחרי כמה ימים פתאום אנחנו לא מבינים על מה היתה כל ההתלהבות: הבילבול שמביאה האינטימיות. לא חשבתי היום. לא הפעלתי את מנגנוניי. עכשיו בלילה, לפני שאני יוצא, אני מרגיש שאין לי מה לתת, שלא הפעלתי את מוחי היום, ושאני בודד. היום שאלתי אותה בסמס אם היא חיה. זה היה אחרי שעות שלא דיברנו. היא ענתה לי לא, אני מתה. עליך. ויש פעמים שאני מקבל את ההבעות האלה בכיף ובאהבה, ויש פעמים שהן חוזרות מפני השטח כמו בומרנג, אני צריך לדאוג לעצמי למזון אחרת אני אובד, אובד ללא תקנה. אני חייב לשתף אותה בזה (תכנית פעולה) מקווה שהיא תבין (פחד)

קמתי בבוקר. אתמול הלכתי לעשות אייקידו ליד הגימנסיה.
אייקידו קורה במוח. מתישהו, כמו שיווי משקל, מבינים את המטריקס של התנועות. אחר כך האימון בתנועות מתעגל והופך קל יותר.
אתמול לא התאמנתי בתנועות אלא הייתי נוכח למחשבות שלי וחיפשתי את המטריקס.
שמתי לב שאני משנן לי את התנועות בראש.

הייתי גם בלי ריטלין. שאלתי את עצמי שאולי כדאי לי לקחת כי באייקידו אני רוצה לזכור דברים ודווקא בגלל שצריך לזכור שמות ושהכי טוב להיות מרוכזים, ריטלין היה מסדר אותי. אבל לא אכלתי קודם, ובאתי רעב, ולא לוקחים את זה בלי לאכול. אז ויתרתי.

שוב יצאו לי פרצי צחוק של הנאה תוך כדי צפייה במדריך, פרצי צחוק שלא היו לי 5 שנים, מאז הפעם האחרונה שהתאמנתי. זו הסיבה שאני אוהב אייקידו. מישהו מתנפל עלי, אני עושה תנועה קטנה, הוא על הרצפה, זה מוזר ומושך, וזה כיפי.

קניתי לי את המונופוד שלי אתמול. יש לי משימה לימים הקרובים, אני יוצא לצילומי לילה. אולי אני אציג אותם פה, אולי במקום אחר. יש לי הרבה מה לומר בצילום על זוויות צילום. הקוני שלי ואני.

קמתי הבוקר, אבל זה בגלל שלא קמתי קודם לכן, ויותר עצוב שבראש יש לי שיחה שקמתי כי לא מתתי.
כשאני מנהל שיחה כזו עם עצמי אני יודע שהמצב לא מבריק. אני יושב בבית חסר מעש. כותב, קורא, אבל, אני חייב כסף. אני חייב לצאת לעבוד.

החלטתי שאוכל ואקח ריטלין. ב- 12 השעות האחרונות, אבל גם קצת אתמול, לא הייתי מסוגל לחשוב. רציתי ולא הצלחתי. כשזה ככה זה כאילו יש שלט אין כניסה גדול בכניסה לאזור המחשבות שלי. אני מקבל הבזקים של מחשבות אבל לא מצליח לחשוב אותן, כאילו יש חריץ בחומה שעוצרת, והן מסתננות, אבל הן בעוצמה נמוכה מדי, ורבות הפעמים איני מצליח לעקוב אחריהן.
בשביל זה המצאתי את הלוח המחיק. זה זמן מצויין לחזור אליו.

1-
שלשום הייתי עצוב. אתמול הייתי עצוב. העבודה וכו'
אתמול אמא שלי קראה לי. מול העיניים שלי התחילה לבכות. חיבקתי, "מה קרה" "לא יודעת" "מה קרה" "לא יודעת" וכו' וכו'.

היא שיתפה אותי בכמה עובדות חיים מצערות לגביה, הקשבתי בשתיקה.
לאחריה דיברתי אני בלי להסתכל עליה. היא הקשיבה בשתיקה. תוך כדי דבריי גם אני התחלתי לבכות.
דיברתי על החופש שאני כל כך צריך... היא הסכימה איתי.
יש לי צד באישיות שעוד לא פוענח. היא ידעה את זה, אני ידעתי את זה. היא הציע לי לפגוש מישהו. גבר זמן מה שאני חושב על זה בעצמי, חופש מתחיל כשמצהירים שהוא נכנס, אתמול בתשע בערב נכנס החופש שלי לתוקפו.

2-
רק בארבע בבוקר הלכתי לישון באותו לילה של אתמול, שלוש פעמים סקס מאז ועד רגע כתיבת השורות האלה העביר בי כל מיני כימיה במוח. הדבר שמתלווה אצלי לתחושת החופש היא- אבלות.
כשסיימתי את הפעם השלישית הבנתי את זה.
אי ההתקבלות למקום העבודה שכל כך רציתי השפיע עלי עד לרמה המולקולרית של הציפייה.
מחשבות על מה היה אם ומחשבות על איך היה כשהיה... כך ידעתי שהגוף שלי חווה אבל. ולכן אני בחופש,
שזה כמו שבעה, נועד לתת להתמודד עם המקרה שקרה (ושבכלל כולל חודשיים עמוסים של חיפוש עם קליימקס מאכזב).

3-
אנחנו מחפשים מה לעשות. מרכז התקשורת שיושב לי מתחת למיטה הראה שהחבר האהוב שלי נמצא בבית.
הוזמנְנוּ ל"אירוע אירוויזיון" גאה ואנחנו מתכוונים ללכת. אני כבר שומע את עצמי מתלונן בראש על השעמום הקולוסאלי בלראות חברה אירופאים שרים וצוהלים, אבל היי, אני בא בשביל החברה...

4-
הרבה זמן שלא עשיתי את זה שלוש פעמים באותו יום זה כל כך לא היה לי חשוב בחודשים האחרונים.
הרבה דברים שינו את סדר חשיבותם בחיים שלי בחודשים האחרונים, בטח פיספסתי חלק מהם בפסיכואנאל שלי את האישיות שלי.
מזלי שאני לא שיפוטי בנוגע לעצמי ברוב הדברים שאני חושב על עצמי, השיפוטיות שלי יודעת לכסח אותי כשהיא מתרוממת.

אולי סדר יום חדש? יום יגיד.

אני לא אהנה מהעבודה שאני אעשה עד שאני לא אשלים עם/את האכזבות והכשלונות שלי מהחיים שלי
לא פלא שכל עבודה שאני מוצא מרגישה לי זמנית, היא יושבת על בסיסים לא יציבים שלאי השלמה
אי אפשר לעבוד ככה

(מומלץ לקרוא את הקטע הבא לאט, ולא למהר בין שורה לשורה)
החיים שלי נעים בין שבירה להצלחה.
יש לי חבר שמזמין אותי לבוא אליו תמיד, אבל כשהוא יוצא, רק לעתים נדירות הוא מזמין אותי איתו.
אמא שלי רוצה שאצא מהבית. אני רוצה לצאת מהבית. הריבים שלנו לא מפסיקים.
אני נע עם אין-כסף אבל אני לא נכנס למינוס כבר חודשים ארוכים. בחודש הבא ירד לי הרבה מהאשראי.
קמתי היום בבוקר והלכתי לסדר לי את מסגרת האשראי. אני לא בורח מדברים הקשורים לכסף, אני שומר על עצמי.
עוד שבועיים אקבל את הכסף איתו אצא מהבית.
בימים הקרובים אתחיל את העבודה החדשה שלי.
החיים שלי נעים בין שבירה להצלחה.
יש לי חבר שמזמין אותי לבוא אליו תמיד, אבל כשהוא יוצא, רק לעתים נדירות הוא מזמין אותי איתו. אני צריך לברר איתו מה זה הדבר הזה שקורה לו איתי כל פעם.
אני לא רוצה חברויות ויחסים רומנטיים מישרא. לכל היותר אני מוכן להכיר פה אנשים מעניינים. רומנטיקה שמתחילה מפורנוגרפיה של המחשבה ושמתבטאת בכתיבה היא אונס, שלא לומר אונס קבוצתי.
אני נראה טוב, אני חכם ואינטליגנטי. האישה שתהיה איתי היא אחת שיש לי איתה מוזה. היא אמרה לי שאני מדויק ואני הרגשתי שאני מכוון. היא אמרה לי שאני אומר דברים נכונים וראתה את הפער בין זה שאני מדבר את מה שאני מחולל את מה שקורה לי לבין מה שהיא רוצה שיקרה לה ומסתכלת על הדברים כמו "קל לדבר וקשה לעשות". ביני לבין עצמי ידעתי שזה הכל עניין של אימון, אבל עוד לא יכולתי להגיד לה את זה. הו כמה רציתי אותה לידי.

קשה לי לשבת בביתי. מסביבי, אנשים מתקבצים עם החברים שלהם ואני נדרש להיות החבר של עצמי ולשעשע את עצמי בהיות לי אף אדם שירצה בחברתי ברגע הנתון הזה.
אלך לי לים אני חושב, מתלבט אם לעשות את הגיחה לגעש היום או ביום אחר. אולי לחוף הזה, אולי למקום שונה. התבודדות היא מוצא טוב, אך מדוע זה תמיד הפתרון אליו אני מגיע באין ברירה?

 

היום, אחרי שכתבתי את הפוסט הזה אתמול על כל החגים האלה, דווקא היום, שוב, נפלא עלי עורלת הילד הקטן שלי שרוצה שיאהבו אותו, שרוצה שיזמינו אותו, שרוצה שיחשבו עליו. העורלה הזו שעושה לי כל כך רע כשהיא מתלבשת עלי.
בהיותי מאומן בהלהבחין בה כי כבר נמאס לי ממנה לגמרי ושאני לא סובל את עצמי כשהיא עלי החלטתי שאני לא נכנע לה והרמתי טלפון שהבהיר לי את מצב העניינים.
הטלפון הוליד עוד טלפון ועוד אחד, שסגר את הקודם ועכשיו אני מתארגן ליציאה. כן.
אגב, הפוסט השני המלונקק הוא אחד מאלה שאני הכי אוהב, הוא מסביר את מהות הילד באישיות שלי.
אין יותר חשיפה מזה.

האמת שאני צריך חיבוק.
אני יושב בבית, לא עושה כלום.
כלום לא מחכה לי בשבוע המבוזבז הזה, אני יושב ולא קורה כלום.
אני מסתכל על הנוכחים, מחפש לי עניין- ואין.
וקשה לי עם זה. יוזמה היא לא תמיד הצד החזק שלי, בעיקר לא כשאני במצב כזה, בו כל יום הוא יום שישי ושאחריו מגיע יום שבת, ובכלל אמצע השבוע.
רשימת הדברים שלי לעשות לא גדולה. אמנם אפשרית לעשייה אך לא מאתגרת באמת- לכתוב טורים למישהו, לסנן דוא"ל למישהו אחר, לקרוא ספר על אינטרנט שהוא באמת מעניין אך לא פתחתי אותו כבר חודש אולי.
טלפון תצלצל- תראה שלמישהו איכפת
למה רק אני עובד על זה?
רק לי אכפת?

אחד הדברים שאני עושה בחיים שלי בחודשים האחרונים זה להגדיר מחדש-
טבואים- מסכים או לא מסכים להכלילם בחיי.
אחד הדברים שקורצים לי יותר הוא הצורך לדבר על הכל.
אם פעם הייתי שוחט פרות קדושות, היום אני שוחט עדרים של פרות.
הדברים האלו עולים לי בעוד אני לומד למבחן חדש שיש לי ביום ששי הקרוב.
באלבומו האחרון של סטינג יש שיר ששמו אלבום חיי. בשמיעה ראשונה, כמו כל הדיסק הזה זה שיר בינוני. אבל כמו אלכוהול, יש יאמרו בירה, יש יאמרו משקאות אניס למיניהם (עארק, סמבוקה, סאקי וכו'), גם הדיסק הזה, בעיקר הדיסק הזה, השיר הזה הוא טעם נרכש. וטעם נרכש הגורם לתחושת רוגע. הוא מספר שם על פינות בחיי בנאדם כדפים בספר ובעוד אני לומד למבחן הזה, שיעזור לי גם באמירה שלי במגדר שאותה אני צריך להגיש עם תחילת סמסטר ב', כמו השיר הזה, כך התואר הזה, הוא הספר של חיי, דה בוק אוף מיי לייף, הסמינר של החיים שלי  .