אני לא יודע מה לומר.
ניסיתי לכתוב פוסט על ההופעה הזו, באמת היה לי מה לומר...
נורא התרגשתי דקות מאד ארוכות מההופעה.
לראות אותו היה מרגש, ולראות את האנשים מסביבי שידעו את המילים ויותר מזה, נהנו לזהות את השירים כמוני, ולפעמים אפילו עזרו לי, ריגש אותי מאד.
ריגשה אותי בעיקר בחורה, כנראה מתקרבת ל- 30 שלה שלקראת סוף ההופעה התחילה לבכות מההתרגשות שבסיום המופע. רציתי ללכת לחבק אותה, פשוט כי לפעמים גם אני מגיע לרמות כאלה של התרגשות מהשירים. בשביל לנחם אותה רציתי לשלוח לה תמונות, שיהיו לה, אבל במקום זה רק הצעתי לה לקנות את הפסקול של איש ההרס ונפרדתי ממנה.

מה שהיה כל כך מצוין בשבילי היה לשיר איתו. איתו, לפניו ואחריו, וסוף סוף להיות הקול ב' שאני כל כך אוהב להיות.
מסביבי כולם הסתכלו עלי בעודי מסלסל, התפעלו מזה שאני שר.
אהבתי את זה, אבל אהבתי גם שתפסתי לי זוג חמוד, תיכוניסטים כנראה, הוא חיבק אותה וידע את כל המילים.
היא היתה קטנה ומדליקה, בלונדינית עם עיניים כחולות שעשתה לי קצת עיניים אבל היה שמח פשוט כי היא כל כך התלהבה מההופעה למרות שלא ידעה את כל המילים.
היה שם עוד בחור, שחום כזה, מזוקן, הוא היה נחמד, הכיר כמוני את כל האלבומים וממש יצא לנו לדבר.

לצרוח ולשיר את כל המילים היה כנראה הקטע שלי. צרחתי וצווחתי וקפצתי וצילמתי וקפצתי ופיזזתי ושרתי וצהלתי.
שרתי עד שנגמר לי הקול, מתחתי את מיתרי הקול שלי עד הקצה ואז עוד קצת. לא הזיז לי שלא נשאר בי עוד קול להוציא, זה היה ריפוי בשבילי כנראה, סוג של אורגזמה שהייתי צריך לעבור שהביאה אותי לאיזושהי נקודת אפס שאני שמח להיות בה.

עוד יאמרו דברים על ההופעה הזו, פשוט אין לי כח לכתוב.
אני משאיר אתכם עם אחת מהתמונות שצילמתי שם- הוא חתיך והוא סקסי והוא שרירי והוא יפה והוא הורס- שתדעו לכם את זה.

 

סטינג בהופעה חיה בישראל
8 ביוני 2006.

הגעתי הביתה מערב של צילומים. אמא שלי שכבה בסלון ואחרי כמה דקות נרדמה מול תכנית טלויזיה על שדיים קטנים בערוץ 8  "הנפח לא קובע". בגלל שאני רוצה ללכת לעבוד עכשיו הערתי אותה וביקשתי שתלך לישון בחדרה כי אני לא יכול לעבוד כשהטלויזיה עובדת ברקע. היא התעוררה ודיקלמה לי שיר שכתבה בספרה הרביעי:

פיונה אפל ממשיכה לגעת בי ולפרק בי לבנה אחרי לבנה
המילים חודרות אותי כמו שרק אשה אחת עשתה אי פעם

זה מדהים להתעורר בבוקר
לשים את דאנסינג וויט' קאדאפי, לרקוד אותו ואז ללכת להתקלח,
להכין ארוחת בוקר יפה, שבעתה עטור מצחך זהב שחור ואז אני שוכב לי על הגב, והחיים יפים יפים ממש כמו מחזה
בלי להיות או לא להיות להקשיב גם לwן wי דאנס.
היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם, עכשיו כשלא נשאר יותר במה להאמין אני שוקע לעתים בהזיות על מין (על פמלה).
בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו, בלי שום דבר אשר כדאי למות למענו, בלי תקווה ובלי יאוש אני פשוט צוחק כמו תייר על העולם- והוא כל כך יפה.

בחיים לא הקשבתי למילים של השיר הבא-
היום דווקא לא שמעתי אותו, אבל פתאום באמצע האוטובוס לאוניברסיטה הוא התנגן לי בראש
שאלתי את עצמי מה זה אומר "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה".
הייתי צריך לחשוב על זה.
אולי תגידו שאני מפגר. אולי תגידו שכל ילד מבין את המילים. אולי.
אולי לא.
המשפט הזה הוא משפט תנאי. תנאי: כל עוד שבלב יש נפש יהודיה שמשמיעה את קולה ומכוונת לירושלים
המשפט הבא הוא התוצאה: או אז העין, שהיא הדלת אל הנפש, תסתכל לכיוון ישראל.

שאר "התקווה" מובנת.
אבל את שני המשפטים מעולם לא הבנתי.

אחותי אומרת שהיא מקשיבה לשירים שגדלנו עליהם כדי לראות איך דוחפים לנו אידאולוגיה

היום הלכתי ללוויה.
פרופיל:
כולם היו אשכנזים
כולם היו צפונים
כולם היו מאופקים, כמעט
כולם היו הישראלים היפים
האמא היתה המאופקת מכולם
האבא טייס, החבר טייס
הרב הרפורמי- תותח
דיברו שם על זה שהיא אהבה את החיים, על העיניים הסיניות שלה, על הצטיינותה בתור דיילת, על הצטיינותה בתור חברה דיילת, על הטיסות שלה לחו"ל, על כל הפעמים בהם היתה בחו"ל, על המטוסים...
רק חבר שלה, רק חבר שלה דיבר את הלב קצת. הוא ואבא שלה: "אנחנו טסים שנינו יחד במטוס כמו שעשינו מעט מדי פעמים, אבל הפעם אני במחלקת עסקים ואת בתוך בתא המטען- וזה לא בסדר, זה לא בסדר"....
"כשדיברנו על החתונה סיכמנו שאני אשיר לך את יהיה טוב של דיוויד ברוזה- אז בחתונה אני כבר לא אשיר, וגם בלוויה שלך אני לא יכול לשיר". אבל אז הגיע דני רובס והתחיל לשיר- והאבא זימר את השיר- וזה היה כל כך מרגש, וכל כך דיסוננס, וכל כך הראה שלוויה לא צריכה להיות עצובה כשהאנשים יפים. התחלתי למחוא שם כפיים כשהוא שר, התחלתי למחוא כפיים, רציתי למחוא יותר חזק, אבל השארתי את המחיאות לעצמי בשקט בשקט- אבל בלוויה, כשהבנאדם יפה- תהיו שמחים- תחייכו- תשלימו- וזה מעניין, כי השלמה של העבר היא בדיוק הדבר אשר גורם לנו לראות אותו אחרת- וכתוצאה מכך- את עצמינו- בדיוק כמו שכתבתי בפוסט הקודם-

בלוויה שלי- אני רוצה שירים ושמחה - והשלמה
וזה מעניין- הנה השיר שמגדיר אותנו הכי טוב: זמניים בעולם הזה ושבריריים.

הורדה של השיר

מהשיר הזה הסקתי שאפשר לעשות דיקונסטרקשן על כל נושא בו חפצים.

שיר אלוהי, באמת אלוהי.

פיונה אפל, First taste.
מי היה מאמין? הנה המילים

 

*******שיניתי את העניינים פה כדי למנוע הקפצה של מנהל ההורדות

שיעור חשוב על החיים, שיעור חשוב על אהבה, שיעור חשוב על לדעת את עצמי, שיעור חשוב על להקשיב, שיעור חשוב על ללמוד אחרים.

אבל בכל זאת, מוקדש באהבה:

 

כאן,בסופו של מסע, מחייך חיוך מרוצה,
ליבי-כבר אז הוא ידע, פועם בחזי ומקשה
כבר כשהתחלתי ידעתי, ממלמל בין דל שפתותיי
לוחש בשקט, צדקתי, ושברי הלב בידיי.