|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
685 מילה על להיות אדם בלתי רגיל
טוב, אז כשמבקשים ממני הרחבות אני נוטה להסכים, אבל אני מזהיר עכשיו ומראש, חלק ממה שאכתוב כאן ישמע לכם כמו סינית. חלק ממה שאכתוב יהיה הבחנות על גב הבחנות אחרות.
אחד הדברים שיקרו לכם כשתקראו את מה שאני כותב יהיה שלא תסכימו איתי. יותר נכון יהיה לומר- יקפוץ לכם מנגנון, שיחה קטנה בתוך הראש שתגיד: "על מה הוא מדבר?", "מה זה השטיפת מוח הזו?", "מי לימד אותו את זה?", מה זה הסינית הזו?", "אני לא מסכימה", "הוא לא צודק", "לא נכון", "איזה שטויות". אלה שיחות אוטומטיות. הן לא חלק מכם, הן משהו שיש לכם, כמו שיש לכם יד, והיא לא אתם, אלא משהו שיש לכם. אניווי, תשתדלו להניח את הספקות בצד לרגע, להשהות אותם. לשקול. לשקול.
שבע נקודות גורמות לאדם להיות אדם בלתי רגיל:
1- אינטגריטי
2- להיות נקי מתלונות
3- להיות אמיץ
4- להיות שלו
5- להיות בעל עוצמה
6- להיות בעל כריזמה
7- רתימה
עכשיו אפרט. הפירוט יעלה לכן שאלות. תשקלו את מה שכתוב. אשתדל לפרט ככל הניתן.
מה שאני כותב הוא לא אמת. הוא דרך להסתכל על המציאות. מעבר לזה, כל מה שאני אכתוב הוא מומצא, וזו דרך אפקטיבית ומעוררת השראה להסתכל ולחיות את החיים. מעבר לזה, אומר כבר עכשיו, אין דרך להתעלות על אימון ועל הקשבה ועל נוכחות, בטח שלא תוך כדי קריאה. אלו מגבלות הכוח שלה.
1- אינטגריטי- זה המצב של היות האדם שלם. עם עצמו, עם מה שיש לו, עם מה שאין לו, ובכלל, עם אורח חייו ועם החיים בכלל. מעבר לזה, מצב של אינטגריטי זה מצב שבו אדם מכבד את המילה של עצמו וחי עם הקשר מעצים (שגם הוא דבר מומצא). אז למעשה אינטגריטי זה כיבוד המילה ולשמור על הקשר מעצים נוכח בחיים.
2- להיות נקי מתלונות- תלונה היא דרך קבועה להיות בנוגע לדברים ולמצבים מסויימים. למה דברים הם כאלה ולא אחרת. למה זה ולא זה. זה צריך להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה. אלה הם רק חלק מהדברים שאנחנו אומרים לעצמינו ולאחרים, אלה הן תלונות. מעבר לזה, כתבתי שזו דרך קבועה להיות מפני שזו דרך שאנשים בוחרים לחיות בה באופן מתמשך לכל אורך חייהם, דרך קבועה להיות עם תלונה. להיות נקי מתלונות אומר להיות מאומן בלהבחין את התלונות שלנו על עצמינו, על אנשים ועל החיים במהירות, להבחין ברווחים שאנו מרוויחים מהיותינו מתלוננים, לקלוט את האימפקט של הדרך הזו ושל התלונות על חיינו ואז לוותר עליהן,
to give them up. זו הבחנה גדולה שקצרה פה היריעה מלהכיל. הבאתי כאן רק את הכותרות ובקיצור.
3- להיות אמיץ- להיות אמיץ אין פירושו שאין פחד. להיות אמיץ אומר להכיר בפחד שלנו ולפעול למרות הפחד.
4- להיות שלו- פירושו להיות שלו. יש דרכים רבות להיות שלו. אחת מהן, והמרכזית שבהן, היא להבין את המציאות כפי שהיא וללא פרשנויות נלוות. כאן זה לא שיעור מבוא לפילוסופיה בו יקפוץ התלמיד השקדן ויאמר שקאנט הוכיח שאין מציאות אובייקטיבית. מציאות היא דבר קיים, ולהיות שלו פירושו להבחין את הפילטרים ממה שקרה וממה שמתרחש. שלווה מגיעה כשאנחנו יכולים להיות נוכחים לדברים כפי שהם או לחילופין כשיש הקשר מעצים באותה סיטואציה ( , הקשר שאנחנו המצאנו כאמור).
5- להיות בעל עוצמה- יש הבדל בין כח לעוצמה, בין power ל strength. ההבחנה בין השניים מבלבלת. כח זה הפעלת שרירים, בין פיזיים, בין מנטליים. עוצמה היא יכולתו של בנאדם לרתום את האחרים (תכף אסביר מה זה), להניע תהליכים, לעורר השראה- עם תקשורת. בלי כח. אז במילים אחרות, להיות powerful פירושו לקבל את המציאות כפי שהיא וגם לקחת את מה שנותנים לכם.
6- להיות בעל כריזמה- שלא כפי שנהוג לחשוב, כריזמה אינה בהכרח דבר מולד אלא דבר נרכש. היא נמצאת אצל כל אחד. היא מוגדרת במילון ככושר מנהיגות, קסם אישי, יכולת השפעה, סמכותיות. לכל אחד מאיתנו יש את זה בתוכנו, רק שאצל אחדים זה חבוי מתחת לשכבות של הגנות, פחדים, כשלונות, מסכות והצגות ואצל אחרים זה חלק מהביטוי העצמי שלהם. כך או כך, לכולנו יש יכולת לפתח כריזמה. כזו שסוחפת ומעוררת השראה, כזו שנמצאת בעמוד השדרה שלנו, שמספיק שנעמוד בשקט, העולם כבר יחוש בנו בתוכו.
7- רתימה- רתימה היא לגרום לאפשרות חדשה להיות נוכחת עבור האחר, ושהוא נרגש ומתמלא השראה מהאפשרות הזו.
אפשרות היא כמו סוג של הקשר מעצים. היא אינה דבר אמיתי, היא מומצאת. ברמה הזו היא אמיתית- כאפשרות.
רתימה היא הלכה למעשה לגרום לאפשרות שהמצאתם לעצמכם ולחייכם להיות נוכחת אצל האחר או האחרים, ושהם יהיו נרגשים ויתמלאו השראה מכך שלכם יש את האפשרות הזו.
עכשיו השאלות.
אבל תקראו את זה שוב לפני שאתם מגיבים. תנשמו.
|
נכתב על ידי
יוזף ברויר
,
20/3/2007 01:16
בקטגוריות רתימה,, נקי מתלונות, בעל עוצמה, כריזמה, אינטגריטי, הקשר מעצים, נקי מתלונות, נקי מתלונות, להיות מאומן, אימפקט, give them up, להיות אמיץ, power, לעורר השראה, להניע תהליכים, מסכות, אפשרות, אמירה, ביטוי עצמי, אימון, הנדסת המחשבה, פסיכואנאל, שלווה, רתימה
הצג תגובות
הוסף תגובה
2 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
אח שלי גיבור
היה אתמול סופר כיף בערב.
במפתיע החלטתי ללבוש את האנג'נירד הקרועים שלי והרגשתי נהדר.
יצאתי, ביליתי, יצאתי לצלם, חזרתי לבלות ואז אפילו עברתי מקום בילוי.
שני צלמים החליטו שהם עושים איתי בונדינג, ממש בונדינג, כזה של צלמים, כזה של קליקה, כזה של "בוא אח שלי גיבור אני אשמור לך על הגב ואתה תשמור על שלי".
ואני בכלל מחכה להתקשר להיא מהעבודה השנייה.
אתמול כשדיברתי עם הנאיבית שסיפרה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית ושהיא יודעת את זה טוב טוב עמוק בבטן בפנים איפה שהלב כשיש פרפרים איפשהו שם בַּשמונה קילומטר מעי שלנו, הזדהיתי איתה מאד בתחושה, הכל כך מוכרת לי, וסיפרתי לה שאני באותה מידה, אהיה מאמן. כשדיברתי על זה נזכרתי שבספר המחזור שלי, זה של כתה י"ב, כתבו לי משהו בסגנון "יוזף ברויר, תוך כמה שנים מנחה סדנאות התפתחות עצמית" או משהו כזה... Little did they know
מעבר לזה, הגעתי להכרה שמיציתי את ההתפתחות העצמית שלי במקום בו אני גר.
שלא כרגיל, למרות שאני עומד ברובן- לא אצא בהצהרות. יש דברים שהשתיקה יפה להם.
| |
"איש מהיישוב"
מסיבת סלבריטאים. היה לי מוזר להיות שם בפנים. שמחתי שאני בלי המצלמה שלי, סופסוף להשתחרר מהצורך שהמצלמה כופה לצלם את מה שיש שם ופשוט להיות בנאדם פשוט, שבא להתחכך, לראות, להיראות, לרקוד, לשתות וליהנות.
אבל זה לא קרה. את כולם או שראיתי בטלויזיה או שראיתי מתוך העינית הקטנה של הניקון. פתאום לא יכולתי ליהנות מהריחוק, לא יכולתי ליהנות מהעמדה של הפלאש או מהעמדה של הצופה מהצד, הייתי חלק מזה.
הגעתי עם מישהי מהעבודה. מצחיק אותי כשאנשים אומרים "קולגה", זה כל כך לא אני.
בתור אחת כזו שמכירה את כולם היא התנהגה בדיוק כך, ואילו אני הייתי כמו אותו "איש מהיישוב". הצחיק אותי שהיא הציגה אותי לאחרים כ- "זה יוזף ברויר, הוא הצלם שלנו במערכת", וראיתי את הגבות מתרוממות והראשים מהנהנים ושאלתי את עצמי שוב מה יש במקצוע הזה שאנשים מתנהגים כלפיו כך.
בסוף יצא שהעברתי את רוב זמני בשיחה עם צלמת רכילות על מצלמות ומחשבים (וקצת גם על האנשים שהסתובבו שם).
בכל אופן, ידעתי שעובר עלי קטע של "אתה לא פה" וקטע של "תעשה משהו, אל תעמוד סתם" שזה קטע של להיראות טוב וחוסר ביטחון והחלטתי לא לעשות כלום, אז במקום לעשות משהו, התיישרתי במקום שלי, הייתי במרכז החדר, עמדתי זקוף, התבוננתי וחשבתי. להחליט שאני לא מתקפל הרגיע אותי ורק באותו רגע, למרות שהכרתי שם בדיוק שתי נשים (ושעם שתיהן ההיכרות שטחית ובת דקה וחצי) הרגשתי נוח. הייתי גאה בעצמי, ואז התחלתי ליהנות.
שלושה אנשים הרשימו אותי במיוחד:
מיכל ינאי, שנראתה טוב במיוחד.
חברה שלה הבלונדינית שחבשה כובע דיסטנס שחור ענק שהסתיר את הפנים שלה ושיחרר החוצה כמויות של תלתלים בלונדיניים,
ועידו תדמור, שפשוט נראה טוב.
הקטע עם אנשים מפורסמים (אם אתה לא אחד מהם) זה שאתה מוצא את עצמך לא יודע איך להתנהג, באיזשהו מקום אתה מאבד את עצמך. תפסתי את עצמי הולך לאיבוד והחזרתי את עצמי על ידי שהזכרתי לעצמי שהם בני אדם ולא דמויות פוסטר. עם דמויות פוסטר אני לא יודע להיות ביחסים. עם בני אדם, גם אם הם זרים, אני כן.
זה נטע בי רוגע.
ועכשיו וידוי: לפעמים בלונדיניות כן עושות לי את זה. הערב זה קרה.
| |
חוזר לעצמי
בימים האחרונים נשים מאכזבות אותי. קקה עַם הנשים האלה. כל אחת לא סגורה על עצמה, וכך יצא שבימים האחרונים הכרתי כמה נשים שלא סגורות על עצמן, ככה בבום, נפלו עלי ( אני יוצר את מה שאני מקבל), אחת אחרי השנייה. שאלתי את עצמי מה הולך פה. מה הייתי? מי הייתי שכך קרה לי. אתמול באימון המאמנת שלי נתנה לנו לשקוע בתוך הבוץ של העתיד שלנו. אם לא שוקעים, אם לא מודים שכך פני הדברים, אם לא מקבלים אותם כפי שהם קודם כל, אם כל הזמן מתנגדים להם, אם כל הזמן רוצים לשנות ולתקן אותם- אי אפשר לחולל בהם טרנספורמציה אמרה. זה קואצ'ינג על סקס ואינטימיות. | |
על ביטוי עצמי
בשבועיים האחרונים אני עונה שהכל מצויין כששואלים אותי מה שלומי. זה שנתיים שלא עניתי ככה, ואני תמיד אומר את האמת בנוגע לשלומי. עכשיו שלומי טוב, תודה ששאלתם. אני מרוצה מהעבודה שלי, משתמשים בי יותר ואני בתמורה נותן עבודה ברמה גבוהה. זה גם תמיד כיף כשרואים את העבודות שלי בחו"ל ושולחים לי מייל שרוצים להשתמש בהן, בין בחינם ובין אם תמורת תשלום. זה קרה עוד פעם הבוקר אולי בפעם החמישית או השישית, הפעם ממגזין בארצות הברית. אין זה משנה מה יקרה עם זה, מוקירים את העבודה שלי וזאת עובדה. חשוב לי שאני מצליח עכשיו בעבודה שלי. בעבודה שלי אין יותר מדי אנשי מקצוע בישראל, זו ברנז'ה קטנה מאד של אנשים שמכירים אחד את השני והצלחתי להכנס פנימה במקום טוב. אני חושב שהשלווה שלי לא מגיעה רק מזה, אני יודע שלא תמיד אהיה צלם. בד בבד עם הצילום אני מתכוון להשקיע את עצמי בלימודי אימון ולפתוח לי עוד דלת לקריירה נוספת בחיים. אנשים בתקופה שלנו עושים בדרך כלל בין שתיים לשלוש קריירות בתקופת העבודה שלהם שנמשכת בערך 40-45 שנה. אין פה שום כלום עם אמונה עצמית, דרייב או כל שיחה אחרת של הגדלה או הקטנה עצמית, למדתי על עצמי שאלו שיחות בטלות שבינן לבין הצלחה בחיים אין דבר ושום כלום. יש פה את עיקרי הנדסת המחשבה שלי בנושא קריירה שאומרת שאני חי בהווה מתוך העתיד שלי (למעשה,שהעתיד שלי נותן לי את ההווה שלי) כלומר שעתיד מסודר יוצר הווה מסודר (וההפך כמובן, כך שאם אתם בכאוס עכשיו כדאי לכם לשאול את עצמכם מה אתם רואים בעתיד שלכם בתחום הזה, אני מבטיח שתהיו מופתעים מהמִתְאַם שתגלו), בעתיד אני אהיה מאמן ומזה אני אחיה וזה נותן בי מרגוע בכאן ובעכשיו. פשוט וברור. ב- 21 בספטמבר שלושה צילומים שלי הולכים להיות מוצגים בחיפה ואתם כולכם מוזמנים. היום רואיינתי במשך יותר משעה וחצי בנוגע לעבודה שלי על העיר מודיעין שפורסמה כאן בבלוג. למי שלא קרה אותה אספר שבעבודה זו בחנתי האם מודיעין היא עיר מבחינה סוציולוגית והתשובה שלי, נכון לשנת 2005, היתה לא. הפעם הראשונה שהתעניינו בעבודה שלי היה בנוגע לעבודה שלי על מטרוסקסואליות.לא יצא מזה כלום בסוף, הם חשבו שישיגו להם גבר שהולך עם חצאית ושעושה טיפולי פנים בראיון נוסח עופר שכטר עאלק. "לא נראה לי", אמרתי להם והשיחה נגמרה. למדתי שני דברים מפירסום העבודות שלי באינטרנט: ברגע שאתם כותבים על דברים מגוונים אנשים רוצים ליצור איתכם קשר. ברגע שאתם מפרסמים יצירה אומנותית אנשים ירצו לקנות אותה תלוי מה גודל הקהל שלה. יום קסום שיהיה לכם | |
1800 מלחמה.
אתמול תוך כדי שיחה התבהרה לי החשיבה שלי. אני מת על זה כשזה קורה.
במעלית, כשירדנו בה למטה היא אמרה לי: אתה בורח.
שעתיים עיכלתי את זה ואז דיברנו בטלפון.
"כמובן שיש משהו במה שאת אומרת", אמרתי לה.
מה עשיתי בחודשים האחרונים?
חיפשתי עבודה וצילמתי. חייתי על גרושים של כסף, לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז או לחסוך ועדיין הוצאתי יותר כסף, בגלל האופנוע, שרק הצליח להחזיר את עצמו בערך. הייתי אומלל.
ואז הגיעה המלחמה הזו, ותוך יום הכל השתנה. כל חיי הקודמים נעלמו והפכתי להיות אדם מצלם (וכותב), איש שטח, רץ אל האש לפעמים, מסייר בחזית.
לא יכולתי להיות נוכח כל הזמן. יש זמן להיות נוכח ויש זמן להיות מושקע/מתמסר/צוללן (במצב). בשאר הזמן התאמנתי בלהבין מה עובר עלי ומה עבר עלי. כאן בצפון יש גבולות לחשיבה שלי, והגבולות נפרצים כשאני חוזר כל פעם למרכז. לשם כך, אני מדבר עם אנשים אחרים, שואל מה דעתם עלי ומה הם רואים. זה מאפשר לי לראות דברים שאיני יכול לראות על עצמי.
איני משתמש במילותיהם כביקורת אלא כמראה, אני משתמש בהם כאינדיקטורים, אני לומד על עצמי.
"לאדם מותר לשאוף לוודאות בחייו", אמרתי לה במשפט שמאד לא אופייני לי ושהפתיע גם אותי. אחרי שיצא מפי הבנתי כמה הוא חכם בכל המובנים. הוא היה לי מוזר וחדש מפני שכשאני נמצא בחוסר ודאות אני שואף לא רק לפתור אותה אלא להרגיש איתה בנוח, להיות בחופש בקירבתה. פתאום "ברחתי", ואין לי נקיפות מצפון בעניין.
אז ברחתי מחיי חוסר ודאות אל "ודאות". אך ודאות של מלחמה היא ודאות נפל. מלחמה מעצם הגדרתה היא זמנית, ודאות של מלחמה היא לא יותר מחזיון תעתועים, אלא אם כן אתם בתעשיית הנשק. אבל הודאות הזאת נותנת לי להתאמן בצילום. יותר מכך, היא מוכיחה אותי כצלם עיתונות, היא מכירה אותי לאנשים אחרים, היא פותחת לי דלתות עתידיות, קשרים חדשים, אפשרויות. אי אפשר למדוד את זה בכסף (אפשר, אבל רק ברטרוספקט).
"לא בא לך לצאת להתאוורר קצת?", שואלים אותי. התשובה שלי היא לא. יש לי פה מרחבים, ואני מטבעי בנאדם אורבני. אורבניות היא לא הצד החזק של הצפון שלנו, וזה עושה לי טוב. אני אוהב את הירוק ואת המרחבים, את הכבישים הפתוחים, ואני אוהב את הנוף, הוא קוסם לי. הוא קוסם כאשר בכל בוקר אני רואה את הגולן מול עיניי, וזה עושה לי טוב. גם האנשים עושים לי טוב. אנשים פה עוזרים אחד לשני, זה מחזה מרהיב לצופה מהצד, אין דבר כזה במרכז, עוד לא היה צורך באחוות האחים שאנשים מתאמנים בה פה.
ואולי טוב לי כי לפני כן לא היה לי טוב ורק עכשיו אני נכון להבין את זה, כי הייתי מחפש, והיה חוסר ודאות, והייתי בצומת דרכים, ולא ידעתי יותר מה לעשות, ודחפתי ודחפתי ללא הועיל והמשכתי להתבוסס בכמעט לא כלום הזה שקראתי לו פרנסתי.
"ופתאום הכרתי פה אנשים", אמרתי לה. "אמנם איבדתי אחרים בחיי, אך הם היו שקופים ובלתי משמעותיים לי", הוספתי כאומר אמת עצובה. ופתאום אני יוצא מפה ויש עוד כלי שרוצה לעבוד איתי ואפשרויות חדשות, ואני יכול לבדוק בבטחה רבה אפשרויות להתפתח בתחום שלי, ומוזר, היום שוב תקף אותי הפקפוק העצמי שבקריירת הצילום. והפקפוק הוא אוטונומי, וכמו דברים רבים אחרים, לפתח חטאת רובץ, ואני צריך לזכור את זה ולהתאמן בזה.
לא קל לי לחשוב על סיום המלחמה הזו. אתם יכולים להבין עכשיו למה. היא מסמלת לי סוג של חזרה אחורה בעוד אני "נאבק" להחזיק במשהו "ממשי", והרי ברור שאין בזה ממש. אבל אם ניגש רגע לשיחה על המצב- אסור לנו לקבל את הפסקת האש הזו, שמא נוכרז כמפסידים ושמא עוד שנה שנתיים נצטרך עוד מלחמה כזו בזויה ונוראה.
"אתה נשרט שם, ואחרי המלחמה תזדקק לטיפול", אמרו לי כמה אנשים וחשבתי על דבריהם.
אני נשרט זה נכון. אך באותה מידה כולנו נשרטים, מי יותר ומי פחות. ואני בחרתי להיות פה במלחמה הזו. אני בחרתי להציב פה את חיי. אני גם בחרתי, באמת ובתמים לקבל על עצמי את מה שיקרה לי פה, בגופי ובנפשי. והרי כל דבר בחיים מעצב אותנו כבני אדם, כל דבר ולא משנה מה. ואותי תעצב גם המלחמה הזו, לטוב ולרע, כבנאדם שלם, אמיתי, עם עמדה והשפעה, עם אמירה ורגשות, עם יכולות ורצונות, כאלה ואחרים, היא תעצב אותי, מבחירה. כי אני אמרתי.
וזה הפוסט ה- 1800 שלי.
| |
מכתב שנכתב
אז הנה מה שאני חושב על זה.
קודם כל אני שמח שכתבת לי.
שנית בנוגע למלחמה- אני חושב שהמלחמה נחוצה.
כן, היא גובה קורבנות, ראיתי יותר קורבנות בעיניים שלי משאני מאחל לך או לכל אחד אחר לראות.
אבל לא אנחנו התחלנו בה, לא אנחנו עושים את כל השיט הזה על האוכלוסיה שלנו, עושים לנו את זה.
אני רוצה שהיא תיפסק אבל בדרך מסוימת, בדרך שתהיה טובה לנו. לשם שינוי אנחנו חייבים חייבים להיות אגואיסטים ולגמרי לדאוג רק לעצמינו, כי זה או אנחנו או הם.
יש לי ידידה... לא, יש לי שתי ידידות שמשתתפות בכל ההפגנות של השמאל הרדיקלי, שמעתי כבר את כל הטיעונים. חלקם הגיוניים, אבל בהרבה משטרים חשוכים היה הגיון, וזה הגיון שהדעת שלי לא יכולה ולא מוכנה לסבול.
להיפסק? כן. אבל לא בדרך שהצד שלך מציע. ולחשוב על זה שאני עדיין רואה את עצמי בשמאל.
היום שמעתי ברדיו את הראיון עם דיין שהיתה אתמול בהפגנה ונדחפה מהמיקרופון.
לחשוב שיעל דיין כבר לא נחשבת שמאל- אז מהו השמאל היום?
במקום לזעוק נגד המלחמה אני מציע לך בתור מנהיגה חברתית לאסוף איתך 50 איש ולעלות לצפת לנקות מקלטים מטונפים ולהכין אותם לישיבה. גם במעלות חסרים אנשים טובים, בכרמיאל יש כמה נזקקים, במראר, מג'ד אל כרום, פקיעין ועוד כמה.
במקום לזרוק צואה (אני לא אומר שעשית את זה) אני מציע לקבוצות האלה לבוא לקריית שמונה ולעזור לתושבים.
במקום להפגין כל כך הרבה ולצעוק כשאומרים שצריך לחבק את החיילים, תראו מה חסר, יש כל כך הרבה עוני ביישובים שחוטפים, יש כל כך הרבה מחסור- שמאלנים ואנרכיסטים אוהבים לעזור לזולת- עכשיו זה הזמן.
והכי מעצבן- כשאומרים שיש אנשים מהצפון שמתנגדים למלחמה. אז מה, אבל אין מסה של אנשים. אין מסה קריטית. אני פה כבר חודש, חודש. ועשיתי כבר עשרות כתבות עם עיתונאים שונים- ואת יודעת מה- לא שמעתי פעם אחת שאמרו שזה צריך להיפסק. האנשים שהכי סובלים מצהירים לי מול העיניים שהם מוכנים להמשיך לסבול- רק שיגמר כבר אחת ולתמיד- שזה לא אומר להכנס למשא ומתן עם החיזבאללה- אלא להכנס להם באמאמא ואחת ולתמיד לזיין אותם- באלימות המתבקשת.
ואני יודע שאת נגד אלימות- משיחות עם מילואימניקים אני חותם לך- אנחנו עובדים שם המון עם פינצטה- את צריכה לדעת את זה.
ובנוגע ל"טבח"- אצלנו "טבח" נעשה בטעות. תגידי את זה לנאסראללה.
אני חושב ששטחתי את משנתי.
ושוב, תודה שכתבת לי.
זה היה רעיון טוב.
יוזף
| |
מעלליי
בשביל להוריד את האוכל שאכלתי עכשיו אני אספר לך שניים שלושה דברים על ה- 24 שעות האחרונות שלי.
1- אתמול, המשפחה שצילמתי בשבילה את הבר-מצווה שנאה את התמונות שלי. זה היה מביך. נכנסתי לבית שלהם. הם אמרו לי שהם רוצים לראות את התמונות לפני שהם משלמים (מה, אני דוכן חמוצים בסופר?). האמא, כשגבה מופנה אלי וכשבנה מריץ את התמונות אומרת בקול רם "זה גועל נפש" כשאני עומד ממש לידה. בנם הגדול שואל אותי, תגיד, אפשר לפתח את התמונות אחרי שחתכת אותן? ועוד כהנה וכהנה גיבובי שטויות. מאוחר יותר, אחרי שיצאתי משם עם רגליים רועדות, כועס מהסיטואציה אליה נקלעתי, נבוך ונעלב, נסעתי לאכול גלידה באייסברג. 10 דקות ארוכות בכניסה לשם דיברתי עם האחות הקשוחה שמנהלת את ענייני המשפחה. זה היה כבר יותר מדי. לא רק זאת, בעודי מקבל את הגלידה מתקשר האח הצעיר בר המצווה ופותח איתי בשיחה בעצמו.
מיותר לציין שאפילו גלידת השמנת-עם-תותים שלי שבדרך כלל מרגיעה אותי לא עזרה הפעם.
הבזיון, אי ההבנה ביופי ואסתטיקה, לא יאומן. ועוד בכמות התמונות האסטרונומית שנתתי להם. נראה אותם מקבלים 1400 תמונות ממישהו אחר. בזיון.
2- אז היום החלטתי שאני משפר את מצב הרוח שלי והופך את היום לפרודוקטיבי. עלינו על האופנוע, עברנו דרך מס הכנסה, אוניברסיטת תל אביב וסיבוב דאווין בשכונות של רמת אביב כשלפתע קיבלתי טלפון לרוץ לצלם.
חצי שעה אחר כך הייתי בזירה, האירוע כבר נגמר אבל בכל זאת. התחברתי לוויירלס במתוקה לשדר את התמונות כשטלפון נוסף הגיע מהמערכת , הכתבת שהיתה איתי אתמול בעוד סט צילומים בבית ליסין התקשרה לברך ולהוקיר אותי על התמונות שצילמתי אתמול. היא אמרה שמזמן לא פגשה צלם שמצלם בכל כך הרבה רגש ושאני צלם מצויין. שמתי את הטלפון על ספיקר ופירגנתי לעצמי קהל :)
אכן תמונות מדהימות יצאו לי, שאני מאד גאה בהן ובנוסף הייתי רק מבין רק שלושה צלמים שצילמו את האירוע ההיסטורי. אין ספק שאני גאה מאד.
יום אסל יום בסל, גם היום עשיתי את היומית שלי
| |
אני רוצה להיות שם !!
כבר שנים שאני יודע שיש לי את זה, הקול הרדיופוני, הפאסון.
המחשבה הזו רצה לי בראש כבר יותר מדי זמן: קטע אודיו (קליק ימני, שמירה בשם. 0.7 מגה)
(רחוב סומסום, אני רוצה להיות שם, חיקוי) | |
אני מרגיש קצת מפספס. אני חוזר הביתה מהעבודה מוקדם יחסית אחרי יום עבודה שלם ו- - לא עושה כלום. כלומר מרגיש שלא עושה כלום.
יש דברים נוספים לעשות בחיים חוץ מלשבת בבית אחרי יום מעייף ולראות חדשות, או לשבת על המחשב, או לצ'וטט או לצאת.
אני רוצה להעלות פה כמה הצעות:
תואר שני. כן, אני יודע שאמרתי שלא אגע בזה לפחות שנה. אבל אני מרגיש שקצת משעמם לי בלי ללמוד משהו חדש. יש לי אופציות לבדיקה.
אני חושב על תואר שני במנהל עסקים, שזה תמיד טוב, או תואר שני בסוציולוגיה (שזה פחות טוב אבל מעניין) או משהו באמצע, בסגנון מקצוע ארגוני, כדי לעשות עוד צעד
בהתקרבות לאימון בסופו של דבר.
אופציה אחרת שאני חושב עליה היא להתחיל לעשות ספורט. בחיים עשיתי רק שני סוגי ספורט, אולי שלושה.
בהתחלה הייתי מתעמל קרקע. באמת, שנתיים שהייתי מתעמל על מזרונים ומכשירים. אחר כך הייתי כדורסלן שש שנים ואחר כך הייתי אייקידוקא למשך שנה.
בתור מתעמל הייתי צעיר מדי, בתור כדורסלן הביטוי העצמי שלי התפרץ ובאייקידו גיליתי את שמחת החיים רק ששם באמת לא מתאמנים על כושר גופני, לצערי.
מהנסיון שלי בבלוג, כשאני כותב על רעיונות עתידיים הם נוטים לקרות בערך תוך שנה מרגע שאני מפרט אותם כאן. אני לא שחצן בנוגע לעניין, זה פשוט שאני כותב כאן דברים
שאני רוצה לבצע. השנה הזו עומדת להיות מאד מעניינת אם כך הדבר.
אני חושב שעלי להתפטר מהעבודה הקודמת שלי. היא אמנם מכניסה לי כמה מאות שקלים בחודש, אך איני עושה אותה בחדווה עוד והיא מטרידה את מנוחתי יום יום במחשבות על אי העשייה. איני מחוייב לשם עוד , הם היו קרש קפיצה נחמד בהחלט, אני מחזיק משרה מלאה ועוד אגוזי צילום מעטים, איני צריך את זה \ אבל קצת קשה לי לשחרר.
אתמול אמרתי שאנשים שקוראים את הבלוג הזה לומדים ממנו. אני גם בתהליך של למידה. אני לומד עכשיו על איזונים ובלמים. דרייב למשל, הוא דבר שאיני צריך בו עוד אימון
ושפעמים רבות אני רץ בו מהר מדי ומשאיר אנשים מאחורי, מותשים ומוטרדים. לא בריא לרוץ מהר עם אנשים, זה שוחק לי את הברכיים.
היום בישיבה שעשינו במשרד הבנתי שיש פה פרויקט או שניים שהולכים לקחת שנה שנתיים ושמסתכלים עלי בתור זה שיקדם את הפרויקט.
פעם ראשונה שדיברו איתי על עתיד. מיד הבנתי שברמה שהם רוצים אותי אני לבטח לא אוכל להמשיך לקבל את השכר שאני מקבל כיום, אבל מעבר לזה, ואפילו לפני זה- יש לי
עבודה, פרויקט שעומד לקחת איזשהו פרק זמן שהוא ארוך ואני פה- אני פה, ויש לי מקום. הרגשתי כמו יצוק בטון וההרגשה הזו עשתה לי טוב.
בנוגע לעניין מקודם, על תהליך הלמידה והבלמים- אני כל הזמן לומד על הבלמים. היום למשל, למדתי שאני לא יכול לפתור לכולם את הבעיות למרות שאני מאמין ומודע ליכולות שלי. שירטטתי לעצמי שרטוט דמיוני בראש של מה היה קורה לי לו הייתי מנהל לאנשים את העניינים האישיים שלהם... התוצאות, על סמך ההכרות שלי את עצמי... או אז הבנתי מה שהייתי צריך להבין.
התוכן של מה שהבנתי הוא לא חשוב כמו זה שרק ע"י זה שהבנתי את זה הבאתי את עצמי לעשות לט גו על משהו שהייתי מאד attached אליו.
אני חסיד גדול ומאמין גדול בתפיסה שאומרת שאנשים חייבים להישאב פנימה אל תוך נושא (או אם תרצו, ליפול ולשקוע עמוק, אם מדובר בדברים שליליים) כדי לקלוט ולעלות חזרה מעל המים. זה פשוט עובד לי כל פעם מחדש.
בטח לא תגיבו כרגיל, על הזין שלי תגובות, והזין שלי יפה
לקטעי לעשות לט גו נוספים
| |
על להיות אנחנו
כשאנחנו מי שאנחנו מתחת לכל שכבות ההגנה, הפחד לא עוצר אותנו עוד
כשאנחנו מעמידי פנים אנחנו נעצרים בגלל הפחד להידחות, זו המסקנה המוזרה אך הבלתי נמנעת אליה הגעתי אחרי השיחה.
זה מזכיר לי את האמירה שטוענת שאין אנו פוחדים להיות קטנים, אנו פוחדים להיות גדולים.
כמה מאיתנו פוחדים לגשת לבחור או לבחורה שאנו חפצים בהם? אנחנו לא רוצים להיראות רע (תאמרו את האמת), אנחנו פוחדים (מודאגים, יהיה נכון יותר לומר) לקבל לא. אנחנו מעדיפים להישאר עם הזין ביד מללכת ולהגשים את הרצונות הלא-כל-כך-כמוסים שלנו.
לכל הבחורות: התרבות של ימינו נתנה לכן מתנה- גברים שיתחילו איתכן. דעו זאת: גברים פוחדים להתחיל עם נשים
לכל הגברים: התרבות ודברי ימי ההיסטוריה הפטריארכלית של העולם הפכה את הנשים (בגללינו בעלי האיבר) למעמידות פנים בעל כורחן. הן מעמידות פני חזקות, מעמידות פני עצמאיות, מעמידות פני מצליחות. כל אלה בעל כורחן, הן היו מוותרות על זה בשמחה בשביל אושר (גם אנחנו). אל תטעו גברים, הן באמת כאלה, יפות, מוצלחות, חזקות, אסרטיביות. הרבה משום שהן כבשו ודרכו על צדדים אחרים בהן, עד שהן שכחו להיות מי שהן מתחת לכל שכבות ההגנה האלה. הן פוחדות לקבל לא, הן רוצות את האהבה שלכם, הן רוצות להסתכל לגבר בעיניים ולדעת שהן מסתכלות לו בעיניים. הן רוצות להסיר מעצמן שכבות שנעטו עליהן עם הזמן. זה הדבר היחידי שיש לזכור
| |
שיחה
עזוב אותי ממשחקים והעמדות פנים, לא בשבילי הדברים האלה
רק דעי שלאמת יש מחיר כואב לעתים, וזכרי שכשכואב לך זו ההשלכה של הבחירה שלך.
זה בסופו של דבר גם מה שיחזק אותך
לא הבנתי
עזוב אותי ממשחקים והעמדות פנים, לא בשבילי הדברים האלה
נו
אני אומרת את האמת.
לאמת יש מחיר כואב
גם לשקרים
והעמדות פנים, אולי יותר
כשכואב, זו ההשלכה של הבחירה באמת.
נכון
אז מה, עדיף להכחיש? לא.
מה פתאום
מי דיבר על זה
את לא מקשיבה
או שאת מסיקה מסקנות
אני כן
אולי
אל תשחקי. סבבה. רק דעי שלאמת יש השלכות- כאב. הידיעה שהכאב נובע מתוך היותך נאמנה לעצמך תחזק אותך בסופו של דבר.
כשלומדים שכאב הוא חלק מהחיים זה מפסיק להציק
אני מספקת לך פה חומר לפוסטים
תמיד
| |
קוני שלי
אני קורא לה קוני.
זו ניקון D70
היא התחילה איתי עם 3 עדשות
כרטיס 4GB
6MP
היא יורה כמו מטורפת
ועוד לא למדתי לעשות לה טוב
וחוץ מזה, היא באה עם עוד כל מיני אקססוריז.
היא הקדימה. יום לפני המועד.
אני אוהב נשים שבאות בזמן
| |
תוך יומיים- צ'קליסט
להשיג עוד המלצה אחת. כי צריך וכי אני יכול. אתגרים. לשכתב את הרזומה לאנגלית. חובה, וגם הגיע הזמן. לראות מי יכול לעזור לי בשמחה לסיים את הדפים. חובה ומהר. לסיים את המערכת כולל בחינות והכל. רק מה שרואים אפשר לנהל. להתחיל לכתוב את המניפסט. כי צריך להתרגל לזה שאני מוביל חשיבה *להתחיל בשישי דווקא. שחרר. לשבת על העבודה השניה, איןסיבה שלא*לא דחוף ביומיים להתנדב מחר- זה מדהים לנסוע לירושלים-התגשמות להפגש, להיבחן, לעבור, להנות אין רגע אחד פנוי זה מטורף ואני עוד מוציא זמן על המחשב. אחריות כלכלית-לסיים את האשראי ולהגיש לבנק עד מחר חשוב ודחוף. מה עוד צריך ללמוד על option1? סוציולוגיה: זה מדהים. כשכל הדברים האלה נוגעים לאדם עצמו, אין הוא צריך אנשים מסביבו. אין דבר כזה בדידות. אין ספק שהיא קשורה למיקום העבר שלו בסדר התודעה, כלומר, אדם שעסוק בפיתוח עצמו כרגע ולעתיד, העבר והבדידות שנובעת ממנו, אינם לא כלום אלא זכרון, אינם לא כלום אלא תלונה שנשמטה ושאינה מכילה עוד שום גוף מבוסס של סחי ומוגלה, אינה רלוונטית, ההוכחה הניצחת לכך , פעם נוספת, שאדם- אין לו שום דבר עם העבר שלו אלא חי מתוך עתיד שהוא יוצר לעצמו. הפרספקטיבה לגבי העבר מוצגת כאשר מתמסרים לקיום ההווה שלמען העתיד. אם זה קורה פעם אחת, אין סיבה שזה לא יקרה שוב. מוסר השכל והשלכות: בדידות ועצבות היא אינדקציה- אפשר להסיק מהן מסקנות מרתקות. 1- בדידות אינה עומדת לבד לעולם. בדידות היא תלונה מתמדת של האדם על עצמו ומצב קבוע של להיות ולא מצב אובייקטיבי. 2- עצבות שנובעת באה לסמל לאו דווקא את העצבות שנובעת ממצב אי קיום יחסים חברתיים אלא אולי עצב של האדם מעצמו על כך שהוא אינו נוקט אקטיביות בנושא. 3- דווקא העצבות היא אינדיקטור מרגש שיכול להתריע לנו שאנחנו דווקא לא פועלים ושכל מה שנדרש שם הוא פעולה למען עצמינו והעתיד. 4- פעולה הנובעת מעתיד לעולם תלווה במעין חווית שליחות/חיות/חום/שמחה- אלא אם כן, אנשים חווים תוך כדי כך חוסר שלווה/סיפוק/ביטוי עצמי מלא, או אז זה אינדיקטור לעבר שמנהל ולאו דווקא עתיד.
אחריות
אחריות מתחילה עם הנכונות להיות גורם בַּעניין.
אחריות איננה עול, טעות , שבח, הטלת אשמה, זכות, בושה או אשמה.
באחריות אין הערכה של טוב או רע, נכון או שגוי. יש פשוט מה שיש, ואת העמדה שלכם לגבי זה.
להיות אחראי מתחיל עם הנכונות להתמודד עם נקודת המבט של: "אני יוצר את מה שאני עושה, את מה שיש לי ואת מי שאני". זו לא אמת- זו עמדה. זהו מקום לחיות מתוכו. מקום להסתכל ממנו על החיים.
אף אחד לא יכול לגרום לכם להיות אחראים. אף אחד לא יכול לכפות אחריות על אף אחד אחר.
זהו חסד שאתם נותנים לעצמכם- זהו הֵקְשֶר מעצים שמשאיר אתכם עם אמירה לגבי החיים.
בסופו של דבר זהו הקשר שמתוכו אתם בוחרים לחיות. | |
פעם ראשונה
היום היתה הפעם הראשונה שבה הרצאתי מול סטודנטים.
לפני שבוע שבועיים המצאתי מתוך תוכי את המושג אירוטיקה חברתית. היום כשגם חוויתי כזו שוב) גיליתי שאיזשהו סוציולוג כבר טבע את השם הזה לפניי. מצויין. כבר יש לי שתיים מתוך שתיים שאני ממציא מתוכי בלי עזרה מבחוץ ומגלה שחשבו על זה לפניי. הראשון היה דיקונסטרקשן. בדיוק מלפני חודש, כנראה יש משהו בראש שלי בכל זאת.
| |
 ביטוי עצמי לילה
מחוזות ילדותי והנה אני שוב באולם אוסישקין שם שיחקתי כדורסל עוד לפני שהאולם נפתח בכלל לשימוש.
מחוזות ילדותי, והנה אני מחזיק שוב בכדור.
אתמול חשבתי על ביטוי עצמי ואושר. מה מביא למה. מה נגזר ממה. מה רצוני.
בחלומי היה שם כבר כדור, והתחלתי לשחק,
בחלומי, והנה הכדורסל מבטא שוב את הביטוי העצמי שלי, זה כמו שירה, זה אמנות, זה כמו הבלוג, זה אהבה. זה צורך. זה טבע שני.
ולקחתי את הכדור והטבעתי אותו לסל כמו שאף פעם לא הצלחתי לעשות.
הניתור שלי לא היה מספיק גבוה כשהייתי בן 17, אבל בחלום הרגשתי עוד 3-4 סנטימטר מעלה. זה היה הנצחון.
והתחלתי לשחק כדורסל. שוב שקט נפשי. שוב שמחת חיים כזו שיש לי רק משם. מיוחדת כזאת. ייחודית.
אני לא תר אחרי אושר. אני שואף ומתאמן ומכוון אל הביטוי העצמי. מכוון וזורק. וקולע.
| |
מטרופולין
שתי נשים.
אולי שלוש דווקא.
שלושה גברים. מייקל ג'ורדן, סטינג וקפטן ז'אן לוק פיקארד. (וגם ספוק-המבוגרים ביניכם יודעים על מה אני מדבר)
שמעון פרס.
כיבוש
וביקורת על הכיבוש. אינתיפאדה ראשונה.
כדורסל וקבוצה של בנים. עוד בנים. עוד בנים. תמיד בנים. קורבנוּת וצדקנות.
עד שתגענה הבנות.
תיכון אלון. אירוטיקה חברתית פעם ראשונה.
הפורום של לנדמרק וכל החמש שנים שלי שם. רפיד איי מוּבְמנט. התבגרות. הבנה. שובפעם אירוטיקה. שוב פעם של החברה.
צבא. חברה. עוד בנים. אבל עוד אירוטיקה בעמדה שלי על הרמה שמול סוריה. 86 מעלות מהמוצב הקדמי של המטכל הסורי.
להיות ברמן ולהסתכל.
להמציא חזון.
אינתיפאדה שנייה. המשך ביקורתיות. זה מתחיל לחלחל ונבנה לאיטו.
להתחיל ללמוד סוציולוגיה.
להגיע לניו יורק.
ללמוד מגדר. חשיבה ביקורתית.
זה כל סיפור חיי.
אני מתחיל מחדש.
זה תהליך. ההגדרות שלי עוברות שינוי.
דברים הולכים להשתנות בכל איך שאנחנו רואים הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות/טרנסקסואליות ושאר מגדרים.
הגבולות של החשיבה המינית מיטשטשים ואנשים רוצים לחפש ולמצוא את הדרך שמתאימה להם.
המפגש שיצרה ראשית תל אביב ואחריה האינטרנט בישראל גרם לאנשים להכיר צורות חיים אחרות שרלוונטיות ואפילו מגניבות ושונות ממה שהכרנו והיינו מוכנים לקבל עד היום. את דרכי החיים החדשות אי אפשר עוד לטאטא מתחת לשטיח. (((אנחנו בתקופה של שינוי, הנה ההוכחה, אנשים עסוקים בעצמם יותר מאי פעם- אם יש לכם בלוג- אתם ההוכחה לזה. הכתיבה מנציחה את החיפוש, השיטוט, השאלה, האתגר. חוויה בסיסית. רק תפתחו עיניים ותסתכלו. אנחנו יותר ממה שהחברה אומרת שאנחנו. המאבק הוא בין הקול הפנימי לבין קול פנימי אחר שרואה פתאום שהקול הפנימי הוא קול החברה שננטע בנו כשנולדנו. או אז אנחנו מתעצבנים- השיחה שיש לנו בראש היא לא אישית אנחנו מגלים- היא חברתית. או אז יש לנו פה מרד- פתאום באמצע סקס לוהט.)))
תהייה רלוונטית בראשנו גורמת לנו לשקול אולי יש דברים בגו ואולי נרצה גם אחנו לנסות, וזה לא אומר עלינו כלום, זה רק מראה לנו שאנחנו יכולים. בזמן ובנסיבות הנכונות.
אלה שגרמו לעצמם להיות יכולים להביא את עצמם למצב המנטלי הזה של לנסות (אפילו רק מבחינה מוחית) תמיד היו אלה שנמשכתי אליהם. כרגע אני הפכתי להיות אחד כזה, שמסוגל לנסות, שמוכן להתנסות, בללכת על הקצה, בלא לפחד להגיד את האמת שלי, בזמן שגיליתי את העצמה בלדבר את החולשות שלי, מול קהל של אנשים, ומזה לשאוב כח, מזה שגם הם רוצים להיות מסוגלים. כמוני.
אין פה עניין של הומוסקסואליות. גם לא ניסיתי את זה, זה לא מעניין אותי. אין פה גם הטרוסקסואליות. את זה דווקא כן ניסיתי, זה כן מעניין אותי, אבל... . נותרה רק המטרוסקסואליות- למונח הזה אני בז. בצורתו הנוכחית הוא חסר חשיבות ותוכן רגשי ואמיתי ומשמש יותר כסטיקר זרחני למתלהבי ולמחדדי לשון למיניהן. ריק מתוכן, המונח הזה בזוי כמו פרויקט Y, קחי אותי שרון והטרור הרגשי המתמשך- כוכב נולד 10. שיכירו כבר ושילכו- ושיקחו איתם את כל הדור השלישי.
כמו תמיד בדיבורי מגדר- אין סוף לדיון כי יש לו רק התחלה והכל נתון לביקורת ולבחינה מחדש.
כרגע אני חסר הגדרה ופורח. ואולי זה לא עניין של הגדרה אלא עניין של ביטוי עצמי.
אם כבר מטרו אז מטרופולין. מטרופולין של רגשות ומאווים ומשיכות ואינטריגות ומחשבות והכל. וגם מין. בעיקר מין. בעיקר המין נבחן מחדש. זיונים זה דבר לקוץ בו במצבי ודווקא הגדרה מינית שהמצאתי כשהייתי בן 20 עוד עומדת טובה, מלבלבת ומראה לי את הכיוון הנכון שלי פנימה בלב.
הבלאגן המטרופוליני הוא מה שמושך אותנו אליו.
-
ואולי זה לא בלאגן.
אולי זה דיוורסיטי,
רב גוניות מטרופולינית.
| |
מין משובח
א. הנגישות לידע, השימוש בו, היכולת לנתח, העניין בלהבין ולשאול את השאלות היא כל כך אירוטית בעיני
ב. ריח האירוטיקה החברתית כמו שהיתה בעבר במקום בו לא למדתי עלתה באפי שוב עת דיברתי עם המרצה שלי שהזמינה אותי לבוא למכללה שלה. אוווווה אירוטיקה חברתית היא דבר שאני שואף להיות בתוכו, זה המקום הזה, התחושה הזו של הסקס שמרגישים במקום שאוהבים, שבו הביטוי האישי הוא הדבר הכי חשוב, הדבר לו אני כּמֵה ושמתקיים בכל כך מעט מקומות.
זה מקום בו אני רוצה לראות את עצמי.
ג. אירוטיות מתחילה בפנים. אדם חשוב שיראה בעצמו יצור אירוטי, שיאהב את עצמו בפנים עמוק ושירצה לשדר לעולם את האירוטיות שלו כדי להדביק אנשים סביבו שירצו להיות לידו ושיקרבו אותו בקשריהם אל מקומות אחרים בהם יחפש אירוטיות, חברתית ומינית.
ד. אירוטיות מסוג זה והחיפוש הם חשובים מפני שהפרייה מתקיימת רק בין שני אנשים ומעלה, אם מוציאים מהמשוואה את הספרים ושאר אמצעי המדיה. הפרייה ברמה השכלית והחברתית של אנשים חשובה אולי יותר מיחסי מין. המין פשוט משתבח.
| |
דברים
1-
מה שחיפשתי היה אוזן.
אבל לא אוזן חיפשתי
אלא מקום, ספייס, להתבטא.
כאלה שיש. כאלה שאין.
יש שבעזרתם אני פורק,
יש שאיתם אני לא.
2-
העתיד יוצר את מי שאנחנו היום.
זה נכון לגבי הדייט של הערב,
זה נכון לגבי תורנות סופשבוע בצבא,
זה נכון לגבי הטיול לדרום אמריקה
וזה נכון לגבי ראיון העבודה שאנחנו הולכים אליו מחר
3-
גם אני מסדר לי את המחשבות.
הרבה דברים קורים במקביל.
חיים למופת.
חיים למופת?
כל מה שאני יודע זה שדברים קורים
אני משהה שיפוטים,
גם ככה הם לא תורמים למאמץ
אני נהנה
אני זורם.
4-
עומד לפני סופשבוע.
דברים יקרו,
השאלה מה
| |
ביצים של שור- להשתין על כולם
זה היה יום קסום. לא מיהרתי לשום מקום. הקמתי את עצמי. לבשתי את החצאית שלי, להשתין על כולם היתה המחשבה היחידה בראש שלי וכך היה. בדרך החוצה השתנתי על אמא שלי בראש אמרתי לה ביי (היא אפילו לא שמה לב לחצאית I) ויצאתי.
הגעתי לקאנטרי מרוצה ושמח, עליתי לבריכה העליונה, התפשטתי מחצאיתי והתחלתי לשחות.
גיליתי שאפילו ירדתי עוד במשקל. אני שוקל 77 קילו במדיוק. מדהים. אני אפילו לא שומר כבר. התקשרתי לְחברה ואמרתי לה שאני רוצה לראות אותה. היא מאד שמחה שאני בא אליה כי היא לא תלאביבית. אמרתי לה שאני הולך להפתיע אותה."מה עשית בשיער?" היא שאלה. אני אפתיע אותך.
נכנסתי אליה הביתה- "הא, הבנתי מה עשית". היא היתה מרוצה.
היא גרה ליד הים, ליד הטיילת. הלכנו לשם, עוד טבילת אש. הייתי מרוצה (הרבה לא שמו לב שאני עם חצאית II), אלה שכן שמו לב התחלקו לשתי קבוצות- אלו שחייכו והיו מרוצים, ואלו ששרו לי "איזו מדינה" של הלבקן ההוא. בגדול מאד שמחתי.
אין שום סיבה שגברים לא ילכו בחצאיות. זה נוח, מאוורר וסקסי ברמות.
בנוסף, זה גם ביטוי עצמי, למי שזה הביטוי העצמי שלו- שמחה וששון.
טוב, טוב מאד.
אני מרוצה מעצמי.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
