עשיתי מעשה, ואחרי שנים שלא נגעתי בשירים שעל אייפודי לקחתי את הכבל, עשיתי ריפרש לאייטונס ומחקתי את גרסת השירים הקודמת באייפוד.

התעוררתי מאוחר, אבל זה רק כי הלכתי לישון מאוחר. קמתי בלי מצב רוח. בלי כסף, אמרתי לעצמי, אני לא מצליח לחשוב על להתקדם קדימה, לא מצליח לפנות לעצמי זמן.

החלטתי לשמוע מוזיקה, החלטתי להתחיל לקחת איתי את המצלמה לכל מקום שאליו אליו, אולי תבוא לי התמונה שאני רוצה לתחרות.

חיפשתי חברה לערב. זה לא היה קשה. אבל זה לא היה קל, מבחינה פנימית. אני יושב, ואני חסר מעש.
אני הולך עם שרוולים ארוכים. אני מסתיר את שעשיתי. עדיין לא התרגלתי, עדיין לא התיישבתי עם זה. זה יפה זה מהמם זה יוצא דופן זה ייחודי ואחרי הסבר שלי על מה זה אומר כולם בורקות עיניהם והם ממוססים עם עצמם את הפיקפוק הראשוני שהיה להם. עוד לא היה אדם שפגשתי שחשב על הפרשנות הזו לבדו, לא כל שכן לקחת אותה על עצמו לחייו, חוץ מחבר שלי עומר.
בינתיים אני שומע את קולדפליי החדש ואני אומר לכם משהו: אין הבדל בין הדיסק הזה לדיסק הראשון המצויין שלהם, אבל כשזה מגיע ללעשות מוזיקה זה לא יכול להתרומם אם זה דומה מדי לקודם שלהם. זה פשוט אותו חומר, אותו הם יכלו לחבר לאלבום הראשון וזהו.
אני מעביר שיר.

אתמול ראיתי סרט שעוד לא יצא בארץ. Stranger Than Fiction קוראים לו.
מדובר על דמות בספר שפתאום מגלה מודעות עצמית ומתחילה לשמוע את הסופרת, שגם היא נמצאת באותו יקום, שכותבת את חייו ומחשבותיו. הדמות יוצא למסע חיפוש אחר הסופרת ואף מוצא אותה לבסוף. (מעניין השימוש שעשיתי בין זכר ונקבה במשפט אחד, אני חושב לעצמי). הסופרת אמורה להרוג את הדמות שלה ושזו תהיה הנובלה הכי טובה שלה, אך היכרות עם הדמות, וזה שהוא קורא את הטיוטה שלה לבסוף ומסכים למות כפי שהגורל שהיא חרצה לו קובע משנים את סיום הספר, והכל בזכות פריט מרכזי שחוזר על עצמו פעם אחר פעם ומקדם את העלילה.

הנה, הושבתי את עצמי לכתוב וזה מצליח, זה אני כותב.

הרבה דברים קרו לי השבוע. אף אחד מהם לא ממש היה שווה כתיבה, או יותר נכון, לא היה לי להגיד עליו דבר- מה עם פאנץ' ליין מצחיק ומשעשע, אז לא עשיתי את זה.
האמת שרק על אחת חשבתי בשבועיים האחרונים. רק על אחת שהסכימה להתמסר רק לעצמה בכוונה להכיר את עצמה יותר ועל ידי זה גם להרחיק ממנה אחרים, כולל אותי. היא אמרה לי שהיא יצאה עם הרבה לאחרונה. כולם היו משעממים היא אמרה. "אתה היהלום המנצנץ מכולם" היא אמרה לי.
אמרה שלדבר איתי כל יום מרגיש לה כמו להתחייב, שהיא רוצה לפגוש עוד אנשים.

התמכרה, חשבתי לעצמי. התמכרה לאינדיבידואליות ולא יודעת שובע.
את תשיגי את האינדיבידואליות שלך, אמרתי לה, את תצליחי במסע שלך ואת תגיעי. אבל יהיה לזה מחיר, הצעתי לה לשקול. ביום בו תתעוררי ותראי שאת מרוצה מהאינדיבידואליות שלך ותרצי זוגיות כמו שהיתה לך פעם (יא בת זוגה סדרתית שכמותך) לא יהיה לך קל כמו פעם, כשהיית עוברת מזוגיות אחת לאחרת. האינדיבידואליות שלך תתפוס את מקומה, ואת, שכל מה שאת יודעת זה קיצוניות כזו של זוגיות וביטול העצמי שלך, ולעומת זאת אינדיבידואליות עם חוקים נוקשים של "רק לבד אפשר להכיר את עצמי", לא תביני פתאום למה כל כך קשה לך.
"אני רוצה לצאת מהלופ הזה", אמרה לי וביקשה באחת לסיים את השיחה.
לא הספקתי לומר לה, להציע לה, מה הדרך אותה היא מחפשת ושאינה יודעת להגדיר במילים.
כל תחילה השיחה, כשהיא סיפרה לי את אשר על ליבה הייתי עסוק בחיפוש. את התשובות לחיפושים שלי אני מוצא בדרך כלל בהקשבה אל "אופציה שלישית" שתמיד תמיד תמיד קיימת.

קבענו להפגש יומיים לפני שהיא טסה. היא הציעה לי לראות משחק כדורגל, ואני, שכל מה שרציתי זה לראות אותה הסכמתי. למחרת היא הציעה לי הופעה, והסכמתי. אבל אתה לא ישן פה הלילה, אני חייבת להתעורר מחר ולהיות עירנית. בלעתי את הרוק שלי ותחושת עלבון טיפטפה על פניי. מיהרתי מדי להסכים, חשבתי לעצמי.
היא התקשרה שוב אחרי שעה. אני מבטלת את המשחק כדורגל ואני מבטלת את ההופעה, אם תרצה נפגש אחרי שאחזור, אני הולכת להיות עם עצמי, אצל סבתא שלי ולהכין את המזוודה שלי לקראת הנסיעה, אני מאד לחוצה. זה מה שהיא אמרה.
היא חשבה על אופציה שלישית שלא חשבתי עליה בעצמי, אמרתי לעצמי מופתע. היא לא קשורה אלי ואל היחסים בינינו. היה לי קל לאכול את מה שהיא הציעה לי עכשיו, קל יותר ממקודם. העייפות עברה והאור עלה.

ואני, עוד לא הספקתי להגיד לה מה האופציה השלישית ביחסים שהיא כל כך מחפשת, זו שהיתה מתחת לאף שלה כל הזמן. ככה זה, האשה שגרמה לי להאמין שעוד יש נשים שמתאימות לי בעולם הזה היא זו שעליה אני חושב שלא נהיה יחד ושזה בכלל בגללה. מצחיק הוא שהיא אמרה לי שבין אם ניטיב שאת ובין אם לאו, היא תרצה אותי בחייה, כך או אחרת. איזה אופציה שלישית מטורפת לאדם מאוהב, אופציה הרת אסון.

אחחח איזה ילד קטן ומכוער קיבלתי לי בתור אחיין, תענוג.

קם בבוקר למייל של גיסי עם הבן החדש שלו, תענוג.

אמא שלי קופצת, באה לראות , תענוג.

הכי טוב תענוג.

ראיתי עכשיו סרט, יום ראשון העצוב, או משהו

שני גברים, בעל מסעדה והפסנטרן שלו נהיים מכורים לבחורה, היא אוהבת את שניהם, והם לבסוף אפילו נהיים חברים.

בדרך יש איזה גרמני שמאוהב בה גם אך מתאבד כשהיא מסרבת לנישואיו. בעל המסעדה מציל אותו מטביעה.

כמה חודשים אחר כך, הגרמני חוזר, עכשיו בלבוש נאצי. ובעל המסעדה יהודי, והגרמני בא עם עוד נאצי.

ביינתיים, הפסנתרן הלחין יצירה מפורסמת מאד שגורמת לאנשים להתאבד בהמוניהם בעודם מקשיבים ליצירה.

ברגע שהתחילה האלימות וברגע שראיתי עוד צלבי קרס, נהיה לי רע. הסרט היה כל כך חמוד, כל כך חמוד

רציתי רק שימשיך וימשיך, הבחורה מהממת שם, כך כך מתוקה, ויפה בעירום שלה, ובפניה ובשמלתה, תאווה, ממש הבנתי למה הם התמכרו לה.

אבל אז הכל נפסק, רציתי פשוט להקיא. להקיא.

הנאצי עשה לי רע, אני שונא נאצים.

איזה נאחס זה לפני השינה, סגרתי את הסרט באמצע.

אני הולך לישון בלי סדין, פרי משחקים ששיחקתי,תרתי משמע