כשלולה מבקשת ממני לשים צילומים אני נוטה להיעתר לבקשותיה.

כאמור אכלתי היום בצהריים את השאריות של אתמול.

 

תמונה 1: סלט לבנוני. ברקע- השניצלים שלי. (צילום: יוזף ברויר)

 

תמונה 2: תמונה ממעל של הפתיתים והשניצל עם הסלט והתותים. הכנתי אותם בעיקר בשביל הצילום ורק אחר כך בשביל לאכול אותם (צילום: יוזף ברויר)

תמונה 3: קערת תותים. שני קילו בעשר בשוק הכרמל. (חיתוך: יוזף ברויר)

 

תמונה 4: בדרך לבאר בערב יחד עם חבר כיבד אותנו הספיידי החושב (חלק ריספקט: יוזף ברויר)

התכוננתי ליסוע לחברון כשפתאום קיבלתי טלפון, "אתה חייב לבוא", שמעתי מהצד השני של הקו.
ארזתי את הדברים שלי ומיהרתי

 

אין ספק שירוק זה האופנה החדשה ל- 2007, תזכרו מה שאמרתי לכם, אני טועה לעיתים מאד רחוקות בענייני אופנה.
הקמרפון שלי עושה דברים בסט.

הו לו רק ידעתי שכזה הולך להיות יומי.
בבוקר זה התחיל עם האלוף שהגיע לועדת וינוגרד שם מצאתי את הפרטנר שלי מחכה לו שיבוא ונמשך עם שני מאבטחים שסיפרו שהוא הגיע כבר לפנינו ועסוק עכשיו בעישון סיגריה בחצר האחורית של המבנה. מדהים איך יום או יומיים קודם הגעתי סופר מוקדם ובמזל גדול צילמתי אלוף אחר שהחליט להקדים אפילו את הועדה.
משם נסעתי לצלם את חיים רמון. מעבר לזה שהמתנתי לו שעתיים, הייתי ראשון המסתערים עליו עוד בחניית בית המשפט. מאותו רגע קרו שני דברים- האחד- הלך לי הכרטיס של המצלמה, ומזל שהחזקתי כרטיס נוסף בכיס בדיוק למקרה הזה. השני, שוב במזל, חיים רמון כל הזמן הלך לכיווני. לא התאמצתי מאד לצלם אותו, לא הייתי צריך לצאת מגדרי, פשוט מצאתי את עצמי עומד כל הזמן כל הזמן במקום הנכון. זה הגיע לידי כך שלקראת יציאתו מבניין המשפט פשוט ויתרתי על המשך הצילום שלו. היו לי מספיק צילומים, ידעתי שתפסתי אותו טוב, היו לי פריימים בהם לא עמדו בינינו אנשים. וכשאני אומר אנשים, אני מתכוון עשרות רבות של צלמים ועיתונאים, עשרות רבות, אולי אפילו יותר ממאה איש שעטו עליו, הקיפו אותו, ביקשו לצלם ולדובב אותו. ולי היה מזל, ואולי עוד משהו.
אחרי זה חזרתי לוינוגרד ומשם לצילומי פאפרצי של אותה ה.
עכשיו צילם אותה המחליף שלי, שהחליף אותי אחרי 4 שעות המתנה. אהבתי לפרגן לו.

אפרופו, בין כל צוותי הצילום בהם התערבבתי היום היתה הסכמה גורפת: "היא כוסית". אני הייתי בדעת מיעוט. לא הייתי מתחיל איתה בחיים.
עריכה:

גברים הורגים אותי לפעמים. ראיתי עכשיו את הראיון איתה. שיניתי את דעתי עליה במקצת.
ובכל זאת, השפה שלה כל כך דלה, אלהים.
טוב, עכשיו עדיף להשאר בשקט

בעודי  רואה פרק של האוס עולה מולי חברה שמספרת לי שהיא מרגישה לא טוב.
התחלתי לשאול אותה מה בדיוק היא מרגישה וכמה זמן.
הקאות, שלוש היום וחמש אתמול, שלשולים, שלושה היום, כל האוכל מהיומיים האחרונים, וכך גם כל התרופות מאתמול בבוקר.
כאב ראש, סחרחורת.
אמא שלה אמרה לה לקחת אקמול, להתקלח וללכת לישון, אבל אקמול אולי היה עוזר לה לכאב הראש, הוא לא היה נוגע בסיבה להקאות ולסחרחורת. מעבר לזה, אולי היא היתה מקיאה גם אותו. היא לא ראתה את זה. היתה בטוחה שאני מטריח את עצמי לחינם, אולי מחר היא היתה מתקשרת אלי.
בלי לשאול אותה הרבה נסעתי לקחת אותה והבאתי אותה למוקד ברמת השרון.
הרופא במוקד אמר לי שצדקתי. מזלה. שמחתי שלא שמעתי להצהרותיה, שמחתי שהצלחתי לראות דרך התסמינים ודרך הסירוב המדומה שלה ולהביא אותה למיון.
אני יושב לידה עכשיו במיון, אינפוזיה תקועה לה ביד.
אנליזה בחדר מיון
אנליזה בחדר מיון.

 

כל היום הזה סבבו חיי סביב הפרויקט הצילומי שלי שסוף סוף תפס כיוון נכון של הבנת "רצונות הלקוח".
אחרי שאתמול קיבלתי את "המכה בראש" בנוגע לזה, ואחרי שהעברתי שעה וחצי בצילום שהוא דווקא "מסחרי", דוגמת הקינמון מהפוסט הקודם, קמתי הבוקר ונסעתי שוב לגן הבוטני.
הצילום בחוץ הוא פשוט יחסית אם כי דורש מחוייבות. להחליט איפה לחתוך ומה רוצה הלקוח כולל כל הביקורת הפנימית מבית היא הקשה יותר.

בינתיים, נהייתה לי צורה של כסא מטבח כי אני יושב פה כבר משעה שלוש ולפני שעתיים הכריז המוח שלי הפסקת אש חד צדדית, נוסח ההודנא של אהוד אולמרט.
כעת, בעזרתה הנדיבה של אחותי, אלך להכין את הקטלוג השני שלי ללקוח.

 

תראו איך השקעתי בשבילכן, במיוחד, המרה של כל הכיתוב כך שיתאים לבלוג. המקור אגב, קצת מלא יותר, אבל אני, כמו שאני, מינימליסט, וטוב שכך. שהתמונות ידברו. עמוד אחד מתוך.

בפעם הראשונה היום מתחילת הסמינר התקשרתי למאמנת שלי וביקשתי אימון.
השיחה ערכה כמעט 40 דקות, שיתפתי אותה בחוויה שלי ובשאלות שלי, והו, כמה זמן לא עשיתי את זה אחד על אחד.
בסופו של דבר נשארתי עם "על מה יש לי לחשוב" ו"מהם הדברים עליהם אני צריך להסתכל".
אימון הוא אף פעם לא על תשובות, וטוב שכך.

בינתיים כבר עבדתי היום קצת, ויותר מאוחר אעבוד עוד קצת. קניתי עדשה חדשה, הנה הטעימה הראשונה ממנה, ממש ככה.
עדשת טמרון 17-50 עם צמצם 2.8 אם זה אומר לכם משהו. סוף סוף משהו אמיתי ולא הצעצוע של מקודם.

קטע טוב. אתם יודעים, בסלולרים עם מצלמה זה חלק מהסטנדט שהוסיפו סאונד ל"קליק" של הצילום כדי שאנשים לא יוכלו להגניב קליקים מבלי שאחרים ידעו מזה.

כמו שאתם רואים, הפריים הזה טוב. מסכלים ורואים את הפסל ואני ממש שם (בלתי נראה אמנם, אבל שם). ומישהו בא נעמד מולי החזיק את הטלפון באוזן וצילם אותי. תודו שזו דרך חדשה לפפראצי.

אפרופו בלונדיניות, לקוראת עור ברווז, נכון שבלונדיניות  עם עיניים כחולות זה יפה, אבל בחורות עם שיער שחור ועיניים כחולות  זה עוד יותר.
ואימרו אמן.

 

שלי.

בהמשך לפוסט הזה והזה, קצת פפראצי להמונים, על האהבה שלי לנשים משוחררות עם שיער אסוף.

האירועים הבאים לוקחים חלק במהלך שתיים שלוש דקות מחיי. 

יום אחד בשלהי המלחמה צילצל הטלפון ובצידו השני היתה המפיקה שלי מהמערכת. "אתה מוכן לסוע בבקשה לקריית שמונה? יש שם בית שעולה באש, בניין רב קומות שנפגע מקטיושה."
"לבדי?", שאלתי, ונעניתי בחיוב.
נכנסתי למכונית, מיצובישי לאנסר מנהלים שקיבלתי מהמערכת ונסעתי צפונה. 40 דקות אחר כך נכנסתי למגרש החנייה השכונתי. משמאלי ראיתי את הבניין שנפגע, אך הוא לא עלה באש. קומה 5 נפגעה מטיל שנחת עליה באלכסון, פיספס את הגג ונכנס בבניין בפינת הבית המוגדרת עבור תליית כביסות הישר לתוך חדר מגורים. ברחוב הצדדי בו עמדתי עמדו שני אנשים, אני מעריך שהמרחק בינינו היה 20-30 צעדים.
העדפתי להישאר עומד במגרש החנייה ולא להתקרב לבניין שנפגע שכל סביבותיו היו רוויות הרס שנפל מגובה הבניין, סורגים שנפלו, חתיכות בניין, ברזלים ועוד.

פתאום ללא התרעה וללא השריקה המפורסמת נפל טיל קטיושה ממש בקרבת מקום, רחוב לידי. מיד אחריו החלה האזעקה העולה והיורדת להישמע חזק מכל דבר ששמעתי עד אותו רגע. שני האנשים שעמדו שם רצו וברחו. הייתי עם המצלמה, צילמתי אותם קליק אחד, רק את הגב. נותרתי לבדי בכל השכונה, עומד חסר הגנות, ללא השכפץ שלי, בלב מגרש החנייה, כשעוד טיל ועוד טיל נפלו לידי, אני לא זוכר כבר כמה והמחשבות היחידות שעברו לי בראש הן:
א- אני חייב למצוא לי מחסה
ב- אין לי לאן לברוח
ג- אין מצב שאני מתרומם כדי לרוץ לתפוס מחסה
ד- השכפץ שלי נמצא במושב האחורי של האוטו
ה- להתקרב לאוטו במקרה של נפילת טיל לידי (אפילו אם זו לא פגיעה ישירה) זו סכנת מוות בטוח ומוחלט.
ו- אני חייב את השכפץ
ז- אלהים שלא יפול עלי טיל

חיפשתי לי שוחה לשכב בתוכה עד יעברו הרעמים, חיפשתי לי בור בצידי מגרש החנייה להתחבא בו. חרס. הייתי בלב מגרש החנייה, מסביבי אספלט ומלכודת מוות שקוראים לה מיצובישי לאנסר. הייתי צריך להחליט מה אני עושה. אני זוכר ששקלתי לברוח משם בריצה ולהשאיר את האוטו שלי פתוח פרוץ כך ופשוט לברוח. חשבתי לפחות לנעול את הלאנסר, אבל הייתי צריך להתקרב לאוטו לשם כך. החלטתי שהווסט יהיה עלי ויהי מה. ידעתי שלשם כך אצטרך לנשוך את הלשון, לרוץ אל האוטו לפתוח את הדלת האחורית, להתכופף, להוציא את הווסט ולרוץ לתפוס מחסה שוב. הרגשתי שחיי תלויים בזה. האזעקה ברקע.
השארתי את המצלמה על האספלט אני חושב ורצתי אל האוטו, פחד עמוק וטהור כמו שמעולם לא חוויתי תקף אותי. אני זוכר עכשיו בבירור שנפלו עוד טילים ברחוב שם ליד, וסנטימטר נוסף בכיוונון שלהם היה מנחית אותם בשכונה בה הייתי,פתחתי את הדלת, התכופפתי פנימה, יד אחת שלפה את הווסט השחור,היד השנייה כבר הלבישה אותו עלי, רצתי חזרה למקום בו השארתי את המצלמה וידעתי שעברתי שלב אך שעדיין לא תמה ההתקפה. טילים המשיכו ליפול. בגלל שלא נותר לי עוד דבר לעשות ירדתי לרמה בה התפללתי על חיי. אלהים רק שלא יפול פה טיל אין לי לאן לברוח אני לבדי פה אלהים. מְחוֹסר יכולת לעשות דבר נשכבתי על האספלט והרמתי טלפון לחבר היחידי שהיה לי באותו רגע שיכולתי לחשוב עליו. הכתב שישב בקיבוץ הגושרים. "אבירם נופלים עלי טילים פה אני מפחד", צעקתי לו בטלפון. הוא פרץ בצחוק אופייני לבנאדם שלא תמיד מחובר לעצמו, רק לפעמים. "אתה רוצה שאני אקח מונית ואבוא אליך לשם?", הוא שאל. "לא, מה פתאום, אתה משוגע? נופלים פה טילים, וחוץ מזה, אין מוניות אידיוט, הכל מת פה", אמרתי לו. אני זוכר שטילים המשיכו ליפול תוך כדי שיחת הטלפון שלנו, אפילו הוא שמע אותם בטלפון. כל אותה עת שכבתי על הכביש שם, טלפון ביד אחת באוזן, מצלמה ביד שניה, סנטר על האספלט לראות מה שמסביבי, מדבר עם אבירם בצד אחד של המוח, בצד השני מתפלל לחיי.

שתיים שלוש דקות ארוכות כמו הנצח (הרגיש כמו יותר) והכל עבר, אבל הריח התחיל. לקטיושות יש ריח שנישא באוויר אחרי שהן מתפוצצות. המשכתי לשכב שם על הכביש במגרש החנייה עוד שניות מה, שוקל עם עצמי מה לעשות, הרי תוך רגע יכולים לבוא עוד מטחים.
במקרה כזה אתם מרגישים שאין לכם יותר שליטה בחייכם. כל מה שחשבתם על שליטה ועל גורל מתערבב באותו רגע לבליל לא מובן של פחד קיומי עמוק וחסר תקדים שאין לכם שום כלים להתמודד איתו. הכל קורה נורא מהר, ואתם נותרים עם הצורך לעשות החלטות גורליות של חצי שנייה האחת כדי להחליט מה עומד לקרות הלאה. מעבר לזה אין לכם בחירה, ואתם לגמרי ביד הגורל והאלהים אותו הוא משרת. אתם מתחילים פתאום להאמין באלהים כמו שמעולם לא האמנתם. חוץ מעם עצמכם, אתם מדברים עם השוכן מעלה כמו שמעולם לא דיברתם איתו, גם אם לא האמנתם בו קודם, גם אם לא דיברתם איתו מעולם. הוא שם, אתם יודעים את זה פתאום, או לפחות אתם מתנהגים כאילו זה כך.
המטחים פסקו. שוב לקחתי את חיי בידיי, כאילו יש משמעות ללקחת את חיי בידיי במקרה כזה, החלטתי להתרומם מהכביש ולהשתמש באוטו שלי שרגע קודם היה מלכודת מוות ככלי מילוט מהאזור. פיקפקתי רגע במעשיי ואז השבתי את הבטחון להחלטה. רצתי לאוטו, הקלדתי את האימובילייזר המזויין, התנעתי ודהרתי משם מתעלם מכל חוקי תנועה שיכולתי להתעלם, שלטים, והכל. נסעתי 140 אני חושב בכביש שמתאים בו 70 ונכנסתי למלון בגושרים. התמוטטתי שם בלובי כשפתחתי את הלפטופ לשדר את התמונות וכתבתי מכתב לנוגעים בדבר, שלוש שורות ושתי תמונות:

הפקה שלום:
לקראת הפעם אני מבקש לתאם עם חסן נפילות טילים בתחומִי לפני שאני יוצא לצלם.
לצלם שלום.

זאת היתה החוויה הכי קשה שעברתי במלחמה, 11 באוגוסט, 2006.
הנה התמונות.
                
הבניין שצילמתי                                                 הפגיעות מרחוק, אחרי שעפתי משם.